הקומיקאית נויה מנדל: "האם לצחוק עם ייסורי מצפון? האם לצחוק בכלל?"
איך אפשר להצחיק אחרי ה-7.10? אילו בדיחות אפשר לספר לנשות מילואימניקים? ומה הגרסה של נויה מנדל למשפט 'לזכור ולא לשכוח'? ראיון רציני עם אישה מצחיקה
"יש סיטואציה שלא הרבה מדברים עליה, וזה הקשר המאד מאד עדין בין חמות לכלה. וכשהבעל / הבן במילואים, מתחיל הלחץ הידוע: 'הוא יתקשר? מתי יתקשר? למי יתקשר?' וכשהוא מתקשר סוף סוף מטלפון שלא שלו, הוא מתקשר לאימא. לא לאישה! אתם שמתם לב שהוא בסכנת חיים נוספת? כאילו, אימא שלו מתקשרת לאשתו להגיד לה – 'יש לך ד"ש'... ואז כשהוא מגיע הביתה לחופשה, אשתו דבר ראשון אומרת לו: 'למה לא התקשרת קודם כל אליי?'
ומה הוא עונה?
'אני לא זוכר את הטלפון שלך בעל פה'...
וואי איזה טעות... טעות אנוש, אבל היא סולחת. העיקר שהוא חזר. העיקר שיש חיבוק, העיקר שיש 'גם בשעות החשוכות של הלילה'..."
עם המערכון הזה הופיעה הקומיקאית נויה מנדל במקום לא שגרתי. היא נקראה לתת 'אתנחתא קומית' של רבע שעה במהלך דיונים בשתי ועדות בכנסת – ועדת חוץ וביטחון והוועדה למעמד האישה, כחלק מיום הוקרה לאימהות הלוחמים שאורגן בשיתוף "שדולת אימהות הלוחמים". בדיונים המיוחדים שקיימו הוועדות לכבוד האימהות, הועלו נושאים חשובים, כמו דרישת האימהות להביא להכרעה ולניצחון ברור במערכה בדרום. בתוך כל הרצינות הזאת ובפרק זמן קצוב מאד, נויה הייתה צריכה לפוגג באחת את המתח, ולהצליח להצחיק את קצין המילואים הראשי, חברי הוועדות והאימהות. בהחלט משימה מאתגרת, שהיא עמדה בה בכבוד.
נויה מנדל היא סטנדאפיסטית, שחקנית, אימא וסבתא, שכבר יותר משלושה עשורים מופיעה על הבמות מול קהלים שונים ומגוונים, ונחשבת לאחת הסטנדאפיסטיות הדתיות הראשונות. היא עלתה על הבמות כדי להצחיק בזמן שנשים עוד לא כל כך עשו את זה ובטח שלא כאלו מהמגזר הדתי-לאומי. ניסיתי לנהל שיחה רצינית עם נויה מנדל (ולא תמיד הצלחתי...) על איך מצחיקים בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, האם זה בכלל אפשרי, ומה היא הרגישה כשעלתה לבמה לראשונה אחרי השבת השחורה.
נויה, מה עשית אחרי ה-7.10 עם כל ההופעות שהיו מתוכננות לאותה תקופה?
"מה זאת אומרת מה עשיתי... הכול בוטל. העולם בוטל. ואני לא היחידה כמובן שזה קרה לה. כל ההופעות שתוכננו לאותו חודש – בוטלו. אבל, כבר במוצאי שבת שבוע לאחר מכן, היה מישהו שהתחיל לשדר בזום כדי לעודד את האנשים, שחיפשו מאד להיות ביחד. הוא הזמין אותי לדבר ועליתי לשעה בזום אצלו ופשוט דיברתי. לא הרבה זמן אחר כך התחלתי להופיע בהתנדבות למפונים בבתי מלון. נרתמתי לעזור כמו כל עם ישראל."
חששת להופיע בפני מפונים? בכל זאת, הם לא במצב רוח עליז במיוחד...
"תראי, אני מופיעה שנים בפני משפחות שכולות מארגון 'משפחה אחת' ואני מופיעה הרבה מאד בסיטואציות לא פשוטות. ברגע שאני פותחת את הפה, אני מאד ממוקדת במטרה: זה הקהל וצריך להצחיק אותו. זאת המשימה – לעזור להם לא לשקוע, אלא לצוף מעל כל הבאסה. אני ממש לא חושבת שהם מסכנים ואומללים, ולא מתייחסת אליהם ככאלה. מה שכן, צריך לשמור על זהירות והתחשבות ולהבין מי יושב מולך. למשל, אמרתי למפונים – וואלה, הלך עליכם כל הקטע של לחנך את הילדים ולהגיד להם 'אין פה משרתים', 'תרים מהרצפה', 'מי אמור לפנות את זה, מה אתה חושב שאתה בבית מלון?'..."
הרגשת ייסורי מצפון לספר בדיחות על הבמה אחרי שקרה לנו כזה אסון נורא?
"אני כל הזמן חיה על הציר הזה, כולנו. האם לצחוק עם ייסורי מצפון? האם לצחוק בכלל? האם להמשיך את החיים שלנו, כשלאחרים החיים נעצרו? הרי כמו שזה קרה להם, זה יכול היה לקרות לנו באותה מידה. מדובר בדיסוננס לא פשוט, וכשאני על הבמה אני פשוט עסוקה בלהצחיק ולעשות לקהל טוב – וזה עושה גם לי טוב. אנחנו 'מדינה בהפרעה' לא מהיום, ועם הזמן למדנו לחיות עם הדואליות הזו. זה קשה אבל זהו הגורל של העם היהודי, ואני מאמינה שקיבלנו כלים להתמודד עם מצבים טרגיים וחסרי תקווה ולצאת מהם מחוזקים, כשאחד הכלים החשובים שלנו הוא חוש ההומור היהודי הידוע."
מה הייתה הבדיחה הראשונה שסיפרת אחרי ה-7.10?
"הופעתי בנתיבות, שהתושבים שלה לא פונו באופן רשמי. שאלתי אותם: 'נו, אז איך אתם מאז ה-...'? וכשחזרתי על השאלה הרבה פעמים, זה נשמע כמו – מעזה...? זה הצחיק אותם מאד."
בהופעות שלך את מתייחסת למצב או לא?
"אני חושבת שלכל קומיקאי יש את הסגנון שלו, ואני רואה הרבה סטנדאפיסטים שמתייחסים המון ללחימה וצוחקים על סינוואר ועל המחבלים וזה עובד להם מצוין. אני מופיעה הרבה מול קהל נשי – החל מחרדיות 'כבדות' ועד חילוניות גמורות, ומתייחסת לחיים שלהן, כשהבעלים לא בבית, כשהן מחכות האם ומתי הוא יבוא לשבת, ההתמודדות לבד עם מטלות הבית וגידול הילדים... יש לי מערכון שמבוסס על האחיין שלי, שמשרת בגבול הצפון ועושה מארבים. אימא שלו, אחותי, שאלה אותו מה הוא עושה במילואים, והוא אמר לה ש'הוא שוכב על שיח'... היא השתגעה."
מה צריך בשביל להפוך לקומיקאי?
"אצלי, הקטע שלי בחיים, לא רק על הבמה, זה החיבור המאד מיידי עם אנשים. אני מתחברת בקלות. לכולם. מדברת בגובה העיניים, 'ואהבת' לכל אחד. הקב"ה נתן לי את התכונה הזאת בשביל להצליח להצחיק. למרות שהתכונות שמשרתות אותי על הבמה, לא תמיד משרתות אותי בחיים... הקב"ה אמר – בחיים כבר תסתדרי..."
ומה התפקיד שלך היום?
"בדרך שלי, לשמח את העולם. היו לי עשרות ומאות הופעות שבאו אליי נשים ואמרו לי שהסרטונים שאני מעלה, הם התרופה שלהן. מאז פרוץ המלחמה, אני מבחינה שכמות הצפיות בסרטונים עלתה בצורה משמעותית. הן מבקשות שאני אעלה עוד דברים ועוד חומרים, זה עוזר להן. על הבמה אני אומרת – אין לנו כלים נפשיים להכיל את הטרגדיה הזאת, אבל לשבת ולמרר בבכי, זה לוקח את הנפש למקום מאד בעייתי, וגם יתפרש כניצחון של האויבים שלנו, אם נשקע בדיכאון. כפרפראזה על "לזכור ולא לשכוח" אני מעדיפה: "לזכור ולא לשקוע".