"ילדים שלפני רגע הצחקתי אותם בתור ליצן, ניגשים לשאול למה אני בוכה"

התקף הלב שעבר בקיץ האחרון, אומר שולי ויקטור (59), ליצן רפואי וותיק וחבר קיבוץ ניר עוז משנת 2001, כנראה הציל את חייו. בעת אירועי השביעי באוקטובר, הוא לא היה בקיבוץ אלא בדירה שכורה בתל-אביב, בה השתכן למשך זמן לאחר ניתוח מעקפים בעקבות אירוע לבבי שעבר. "שבוע לפני כן עוד הייתי בקיבוץ. כשהתחלתי להבין באותו בוקר מה מתרחש, הבנתי שניצלתי בנס".

אני מניח שאיבדת לא מעט חברים.

"עשרה אחוז מתושבי הקיבוץ שלנו נרצחו על לא עוול בכפם, כ-40 איש מתוך 400 סך הכל. כמה ימים אחרי הטבח הנורא, ביקשתי להגיע לקיבוץ כדי לראות מקרוב מה עלה בגורלו. מצאתי שם כובע מצחיה של ירמי, איש הדואר שלנו, בן 74. זה היה כובע שהכנתי לכבודו עליו כתבתי 'ירמי אקספרס'. כשהגעתי לקיבוץ מצאתי את הכובע חצי שרוף. לא צריך להרחיב מעבר. זה פשוט שבר אותי לרסיסים".

ויקטור הוא מחלוצי הליצנות הרפואית בישראל. הוא החל את דרכו בתחום כבר במחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת. ב-20 השנים האחרונות הוא פוקד את מטופלי בית החולים סורוקה כמעט מדי יום וכן במוסדות רפואיים נוספים במרחב הדרום.

שולי ויקטור בביקור חולים. תמונה באדיבות המצולם

"התפקיד שלי הוא לנסות לרומם את רוחם של המטופלים, בעיקר ילדים. אני פוגש אותם בצמתים לא פשוטים, כולל בחדרי טיפול נמרץ, לפני ואחרי ניתוחים מורכבים. המשימה שלי היא להכניס אותם אל תוך עולם של פנטזיות – דרך קסמים, ליצנות ולהטוטנות. כשאני פוגש אותם, מבחינתי זוהי מראה. כשילד או ילדה צוחקים מבדיחה או מפעולה שעשיתי, ולו הקטנה או השטותית ביותר, מבחינתי זה שווה את הכל. הרי ילד אינו מרמה לעולם. הוא אינו ציני, שכן המניעים שלו הם טהורים".

מאז בוקר השביעי באוקטובר מקפיד שולי להרחיב את פעילותו, בעיקר במחלקות האורתופדיה והשיקום של בית החולים סורוקה, בניסיון להעניק למי שחוו טראומה פיזית ונפשית קשה מנשוא מעט אסקפיזם משולב בצחוק והומור.

"להיות ליצן רפואי, במיוחד בתקופה שכזו, דורש הרבה מאוד רגישות. אחד הסיפורים שהכי תפסו לי את הלב היה מפגש עם אישה מבוגרת שסיפרה לי שירו דרך דלת הממ"ד שלהם בבית, ושבעלה מת לה בידיים. הבהרתי לה מראש שאני לא בטוח שקסמים או ליצנות הם מה שירומם את רוחה. רק אמרתי לה שאני מניר עוז, ושאני מחזק אותה. הופתעתי מהתגובה שלה. היא הפצירה בי בכל זאת להצחיק אותה, כדי שתוכל להישאב בשביב של אופטימיות. סיפרתי לה בדיחה והיא פשוט החלה לשאוג מרוב צחוק. זו הייתה נקודה בה הבנתי שקיבלתי מתנה בעצם היכולת להצחיק. כמו שאומרים, באתי לחזק ויצאתי מחוזק".

יוצא לך גם להישבר מהמראות הקשים?

"כמובן. גם אני בן אדם. האמת היא שמאז השביעי באוקטובר אני בוכה הרבה. אני מטופל ברמה הרגשית כמו רבים בקיבוץ. זה גם מתחבר לבדיחה שיצא לי לספר לא מעט בבתי החולים לאחרונה. ניגשים אליי ילדים אחרי שרואים אותי בוכה בצד. הם שואלים 'ליצן, כרגע הצחקת אותנו, למה עכשיו אתה בוכה?'. אני משיב להם: 'אני לא בוכה חמודים, אני פשוט בהפסקה עכשיו'..."

אפרופו מצב רגשי מורכב. שולי היה מי שערך לפני למעלה מעשור את מסיבות בר ובת המצווה של שלושה חטופים, חברי קיבוץ ניר עוז, שנמצאים בימים אלה עדיין בשבי חמאס ברצועת עזה – דוד קוניו, דולב יהוד ושירי ביבס. 

אני מניח שגורל החטופים הוא משהו שמדיר שינה מעיניך?

"כמו כל עם ישראל, אני חרד לגורלם. אני מנצל את הבמה וקורא מכאן למקבלי ההחלטות לעשות הכל על מנת שישובו אלינו. אין ניצחון בלי זה. רק כאשר הם יחזרו, תהיה זו אולי נחמה קטנה במציאות הקשה בה אנו נמצאים מזה כמעט חצי שנה".

תמשיך להצחיק, למרות הכל? 

"זו העבודה שלי והשליחות שיש לי בעולם הזה כבר יותר מ-20 שנה. אין לי ברירה אחרת".