"השלמתי עם המוות, ביקשתי מהילדים שלי סליחה בלב"

"הייתי בהרבה מאד סיטואציות של היתקלויות וירי בחיים שלי. אבל זה אף פעם לא הרגיש ככה. זה אף פעם לא היה קרוב לזה אפילו. פה ממש קיבלתי את המוות. השלמתי עם המוות. הבנתי שזה הסיפור. אני זוכרת שהרמתי את הראש שלי והתנצלתי בפני הילדים שלי. ממש ביקשתי מהם סליחה בלב. הם כל כך קטנים וכל כך חמודים, ואני כבר לא אחזור אליהם, אני כבר לא אראה אותם. זהו. ממש הבנתי שזה הסוף. ואז אמרתי לעצמי, בסדר. אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה, ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי."

המונולוג המצמרר הזה הוא של אור ליבני בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל, שהגיעה ב-7 באוקטובר למוצב סופה ונלחמה שם יחד עם החיילים שלה מול המוני מחבלים שניסו להשתלט על המוצב. היא הצילה פלוגה שלמה. הסיפור של אור הוא אחד מתוך 40 סיפורים של 40 גיבורים, שכונסו יחד לספר "יום אחד באוקטובר", פרויקט מונולוגים ספרותי מעורר השראה, שנכתב ונערך במהירות רבה כדי לצאת לאור מספר חודשים בלבד לאחר האסון הנורא. כל הסיפורים מתרחשים באותן עשרים וארבע שעות של ה-7 באוקטובר, באותו חבל ארץ דרומי וזרוע כאב. הסיפורים מוגשים מנקודת מבטם של הגיבורים בעלילה, שמדברים בגובה העיניים ובלשון פשוטה ויומיומית, ונדמה שאנחנו, הקוראים, פשוט יושבים ומאזינים לאדם שמספר לנו את כל מה שעבר עליו באותו יום ומרגישים שהוא קרוב אלינו, חבר שלנו או חברה שלנו ממש. למרות כל התופת והצער, המוות והשכול השזורים בכל סיפור וסיפור, הקריאה בספר מציעה דווקא סוג של נחמה, משום שמחבריו בחרו לא רק לתעד את הטרגדיה האיומה בגוף ראשון, אלא גם לראות את הטוב, לשמוח באור ולזכור את האומץ, החסד והגבורה, שהפגינו גיבורי וגיבורות הסיפורים, שכולם אמיתיים.

שי-לי הכניסה זרת לפה של התינוקת שלה שייה, בת החודש, שצרחה מרעב, כדי שהמחבלים לא ישמעו אותן מסתתרות בממ"ד של השכנים 27 שעות ברצף. שלמה הקשיש התיישב על הכורסה בסלון ועשה את עצמו ישן, והקריב את חייו כדי להציל את משפחתו. מיקי ביקש מהמחבל לקיים את ההבטחה לא לירות באשתו ובבתו אם יצא מהממ"ד, ובשבריר השנייה שאיש החמאס הזיז את האר-פי-ג'י שלו ואת עיניו מהדלת המחוררת, מיקי הסתער עליו עם אקדח וירה בו. ענר הדף שבעה רימונים מהמיגונית. עמנואל דאג שמכתב האהבה של החייל ההרוג, יגיע ליעדו... ועוד ועוד, סיפורים מרתקים, מהממים, מסמרי שיער, שקשה להאמין שקרו במציאות, במדינה הקטנה שלנו.

ה-7 באוקטובר היה אחד הימים העצובים בתולדות העם היהודי. מאז השואה לא נרצחו כל כך הרבה יהודים ביום אחד. הארץ התמלאה בחללים, בחטופים ובפליטים, אך ברגע הכי נמוך וחלש שלנו, קמו לנו גיבורים, כמו דמויות הרואיות מהתנ"ך, כמו לוחמי תש"ח המהוללים. גיבורים כמו פעם, שלא ידעו שהם כאלה. 40 דמויות של גיבורים – גברים, נשים, דתיים, לא דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא יהודים ואפילו ילדים לוקחים חלק בפסיפס הגבורה הבלתי ייאמן הנפרש בספר, שקשה להניחו מהיד, לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים מטווח אפס, יחידים מול רבים, והצילו כך יישובים שלמים.

בהקדמה לספר, מסביר המחבר יאיר אגמון למה החליט להסתער על מלאכת עריכת הספר החד-פעמי הזה. ב-7 באוקטובר הוא שקע בדיכאון עמוק. גדוד המילואים שלו לא גייס אותו וכשניסה להתנדב, אמרו לו שאין צורך ואין סיבה. בביתו בתל אביב הוא לא הצליח לעשות כלום וגם לא לצאת מהבית. "הייתי קם בבוקר. צופה בסרטונים מחרידים. קורא זוועות באתרי חדשות. לומד על חטופים. בוכה על הרוגים. צועק על הילדים וחוזר לבהות במיטה." התיאור הזה יכול להתאים לבתים רבים של ישראלים באותם ימים, שפשוט הפסיקו לתפקד. למרות שהוא לא האמין שיוכל להתמודד עם החומרים הקשים, דווקא העבודה על הספר חילצה אותו מהמרה השחורה. "זאת הייתה תקופה מכוננת עבורי. תקופה של חמלה של אהבה... הבנתי שבעולם הזה יש גם יופי, אמת, צדק, חסד ונחמה. ראויים החיים."

לספר הזה יש חשיבות עצומה כפרויקט דוקומנטרי בעל ערך היסטורי, למען הדור ההלום שחווה את האסון, למען חיזוק האחווה והאחדות בינינו ולמען הדורות הבאים. לצד העצב המר והכלימה הצורבת, לצד הפחד, המועקה והדממה, יש לנו אפשרות לספר סיפור אחר.  בתוך האפלה אינספור גיבורים וגיבורות סיכנו את חייהם ולעתים אף הקריבו את נפשם למען אחיהם, למען עתיד ילדיהם, למען הסיפור הגדול של כולנו במדינת ישראל.

מחברי הספר "יום אחד באוקטובר" הם יאיר אגמון, סופר ובמאי קולנוע, בעל טור שבועי בעיתון 'מקור ראשון', וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים (2022). זהו ספרו השביעי. אוריה מבורך היא סופרת, מרצה ליהדות ולפילוסופיה, ועורכת ראשית בהוצאת מגיד. זהו ספרה השני.

הספר יצא לאור בהוצאת קורן ירושלים – מגיד בשנת 2024.

7% מהכנסות הספר דרך רכישה באתר ההוצאה, ייתרמו לשיקום יישובי הנגב המערבי.