"לקחתי מטרנה, טיטולים וטלפון, וברחתי עם התינוקת"

העיר בה נולדה אולסיה קנטור לא הופיעה כלל על המפה עד 1984, על אף כמיליון וחצי תושבים שהתגוררו בה. הסיבה: עיקר התעשייה הצבאית של בריה"מ הייתה מרוכזת במרחב, מה שדרש שמירה על עמימות. "חיינו במעין צפון קוריאה של היום. עולם שמרגיש לי כיום רחוק שנות אור מהתרבות המודרנית. ככל שהלכתי ובגרתי, הבנתי שמתחת לשכבת הסוציאליזם והקומוניזם המלאכותי, קיים עולם ומלואו". 

אולסיה קנטור (50, תושבת הרצליה ואמא ל-4 בנות) נולדה וגדלה בעיר צ'ליבינסק שבהרי אורל, תחת שלטון קומוניסטי הדוק שגדע כל אפשרות של חיבור דתי כזה או אחר. "אבא שלי יהודי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בחברה מאוד טוטליטרית, חברה שלא מאפשרת שום חופש דעה או מחשבה. בכל בוקר היינו צריכות להודות בבית הספר למפלגה הקומוניסטית על האוכל, על בית הספר, ועל כך שאין מלחמה, ותו לא. אלו החיים שגדלתי לתוכם. אי אפשר היה לסטות מהם אפילו לא מילימטר אחד".

על אף ששם משפחתה המקורי הוא ''בלאבן'' בעל זיקה ליהדות, קנטור מוסיפה לתאר את הניכור של המשטר הקומוניסטי כלפי כל סממן דתי. "ביומן בית הספר היה כתוב שאני רוסיה. שום קשר לדת או למקור שממנו באתי. בתור ילדה לא הבנתי יותר מדי. רק לימים כשהתחלתי ללמוד עיתונאות ותקשורת באוניברסיטה, ונחשפתי לסיפורים מאחורי הקלעים של יהודים ותושבים בעלי אמונות שונות שהיו מתפללים בחדרי חדרים ובסתר מחשש מפני המשטר, הבנתי שמשהו לא כשורה".

אהבה לארץ הקודש ממבט ראשון

לפני 27 שנים, אחרי סיום לימודיה בבריה"מ, החליטה קנטור לקחת את גורלה בידה ולעלות ארצה יחד עם בעלה לשעבר. במבט לאחור היא מספרת על הימים הראשונים בארץ הקודש, שאמנם היו מאתגרים במיוחד, אך כללו גם התרגשות יוצאת דופן.

"במשך זמן רב שכנעתי את בעלי שכדאי לנו לנסות חיים חדשים. הוא היה בחור יהודי, שעסק בתרגום והגיע ממשפחה מאוד אינטליגנטית. לא אשכח את רגע הנחיתה בארץ. כבר מהרגע הראשון פשוט התאהבתי. החל מהבוגנוויליות הסגולות, דרך קבלת הפנים החמימה ועד הנופים המיוחדים. מיד הבנתי שזה המקום בו ארצה לחיות ולנטוע בו שורשים".

לצד החיבור המיידי שחשה קנטור כלפי מדינת העם היהודי, הרי שבעלה חווה את ההפך הגמור, מה שהוביל לריחוק בקרב הזוג הצעיר. "היה לי חשוב נורא להיות חלק מהחברה הישראלית. התגוררנו בשכונת גילה בירושלים, כשבמקביל רציתי ללמוד עברית ולהכיר אנשים חדשים. אצל בעלי זה היה שונה לגמרי. הוא לא התחבר למנטאליות ולמזג האוויר והרגיש בסוג של פרובינציה. בפועל, הוא נכנס ממש לדיכאון, ולא יצא מהמיטה".

אליסיה קנטור. צילום: Maria Troyanker

בניסיון לשפר את מצב רוחו של בעלה, חשבה קנטור להרחיב את המעגל המשפחתי. "הייתי בטוחה שאם אכנס להריון ויהיה לנו ילד משותף, דברים יתקדמו למקום חיובי יותר. בפועל זו הייתה טעות גדולה, שכן הריחוק בינינו רק הלך והעמיק", היא משחזרת במבט לאחור.

ככל שהתקדמו הימים, המצב הזוגי של קנטור ובעלה רק הלך והחמיר, עד לנקודת מפנה אחת חמורה. "מצאנו את עצמנו רבים המון, עד לרמה שבה יום אחד בעודי מחזיקה את התינוקת הקטנה שלנו על הידיים, הוא לא הצליח לעצור את עצמו ופשוט החל להכות אותי. לא אשכח את הפנים שלו. הוא היה בטירוף מוחלט. נורא נבהלתי, ובנס משמיים התינוקת לא נפלה לי מהידיים. אחרת אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה".

קנטור המבועתת החליטה מיד לעשות מעשה, ותוך זמן קצר עזבה את הבית. "לקחתי מטרנה, טיטולים, טלפון וברחתי עם התינוקת. בימים הראשונים עוד ניסיתי למצוא את עצמי. ישנתי בבית מלון, אבל מהר מאוד כרטיס האשראי שלי לא עבר. הסתבר שבעלי העביר את כל הכספים לחשבון הפרטי שלו, והותיר אותי ללא אגורה. כשניסיתי להבין מדוע עשה את זה, אמר שקיווה שזו תהיה הדרך שלי לחזור הביתה. כמובן שסירבתי".

בניסיון נואש לצאת ממעגל האלימות הפיזית והכלכלית שחוותה, מצאה קנטור מפלט במקלט לנשים מוכות בירושלים, בו שהתה במשך כשנה. "השהות במקלט, על אף הקשיים, הייתה אחת מהתקופות הטובות בחיי. הגעתי לשם כעולה חדשה, כמעט ללא ידע על החברה הישראלית וללא עברית, שכן חייתי בסוג של 'בועה' בתוך ירושלים של עולים. במקלט נחשפתי לעם ישראל היפה על כל גווניו, ובעיקר לערכי היהדות. נשים שמדליקות נרות שבת, שומרות מסורת ובעלות ערבות הדדית. היינו ממש אחיות בלב ובנפש".

חיים חדשים 

מן המקלט יצאה קנטור לדבריה 'כישראלית לכל דבר' עם ערכים ישראליים, ובעיקר הבנה אודות הדת והמסורת היהודית. "פתאום הבנתי את משמעות החגים והשבת. התחלתי להדליק נרות שבת ולהתפלל באופן קבוע. אלו דברים שלראשונה בחיי הביאו לי שקט ושלווה אמיתיים".

ובכל זאת, הגעת לארץ כשאת עדיין לא יהודייה מכורח 'חוק השבות'.

"תהליך היכרות שלי עם יהדות ודת התרחש כשהגעתי לעבוד בחברה חרדית בבורסת היהלומים. במיוחד התחברתי לרעיון של שמירת שבת, כי ראיתי שאנשים מגיעים למשרד אחרי שבת שלווים ושמחים. לאט לאט, למדתי על ערכי היהדות, על החגים והמנהגים, ובהמשך גם על כשרות ומצוות נוספות, כולל מקומה של האישה בחברה דתית. לקח לי זמן עד שהבנתי שהנשמה שלי מתחברת ליהדות, ושזה מי שאני בעצם. התחלתי תהליך גיור שנמשך שמונה שנים, שכן לא רציתי למהר. שאלתי את הרבנית שלי המון שאלות. בסופו של דבר אני וביתי הגדולה התגיירנו וטבלנו במקווה בזו אחר זו. זה היה מרגש מאד". 

בחזרה לחיים עצמם. בניסיון לכלכל את עצמה החלה קנטור לעבוד במספר עבודות מזדמנות, כשבהמשך נחשפה כאמור לתעשיית היהלומים ואבני החן, בה התקדמה עקב בצד אגודל, עד לכדי קריירת קניינות, חנות בכיכר המדינה בתל-אביב ומפעל בנתניה לייצור תכשיטים. "הייתי הראשונה שהביאה לארץ את טרנד תכשיטי הגברים. הרגשתי שאני מגשימה את עצמי בכל יום, וזה מבחינתי היה הסיפוק הגדול ביותר".

במקביל הכירה את בעלה השני, ליאוניד, ממנו הביאה לעולם עוד שלוש בנות. בד בבד, ביססה את מעמדה כסופרת, פילנתרופית ויזמית חברתית.

השביעי באוקטובר האחרון תפס את קנטור באמצע כתיבה של ספר פרי עטה, אלא שאז החליטה להזיז הכל הצידה על מנת להוביל מיזם ייחודי בשם 'לב האש' לרווחת ניצולי מסיבת 'הנובה', עליו היא מספרת בהרחבה. "המיזם הוא בשיתוף עם מרכז לטיפול פסיכולוגי-הוליסטי של חבר יקר שלי בשם סשה שוורץ. הוא נועד לנסות ולסייע לכל אותם אנשים שחוו את הטראומה הקשה, להתמודד מולה בצורה לא קונבנציונאלית".

מה הכוונה?

"הרעיון הוא לאפשר להם למצוא את הכוחות הקיימים בהם, כאלו שיאפשרו להם להתמודד עם מימדי החרדה, הכאב, הפחד וכל מה שמלווה טראומה או פוסט-טראומה. המיזם כולל טיפולים אישיים וקבוצתיים בשיטת תרא-תרפיה, העוזרים לאנשים לעבד את הטראומה ולהתמודד איתה. המטרה היא לאפשר להם להתקדם בצעדים קטנים, יום אחרי יום, ולנסות למרות הקושי למצוא את האור בקצה המנהרה".

איך הפידבקים מהניצולים?

"טופלו במסגרת המיזם עד היום עשרות אנשים. אנחנו לא מפסיקים לקבל מכתבים והודעות מרגשות שמחממות את הלב. עצם הידיעה שיש לנו השפעה ולו הקטנה ביותר על מנת לסייע להם להתקדם הלאה אל מול הסיטואציה הקשה שחוו, מבחינתי זהו הניצחון האמיתי".

איפה נראה אותך בעוד 5 שנים?

"במציאות של היום, קצת קשה לי להסתכל כל כך רחוק. אני משתדלת להתעסק בהווה ולתרום מעצמי למען המדינה היקרה שלנו. אנחנו נמצאים בתקופה שבה האמונה בצדקת הדרך ובטוב היא אולי החשובה ביותר. בכל ערב שבת אני מדליקה נרות ומתפללת לשובם של כל החטופים, בריאים ושלמים. אני מסרבת לשקוע בחושך או במחשבות רעות, אלא מנסה להתמקד רק בחיובי. אמשיך לעשות ככל שביכולתי כדי לעזור לנו להחלים ולהשתקם כחברה וכמדינה".