למה אנחנו צוחקים על האנגלית של פוליטיקאים בארץ?

כשהיינו ילדים קראו לזה 'בדיחות דוד לוי'. ז'אנר שלם שהתפתח סביב העובדה שלישראל היה פוליטיקאי בכיר, לעיתים שר חוץ, שלא דיבר אנגלית. לוי מעולם לא הסתיר ששפתו השניה היא צרפתית ולא אנגלית, אבל זה לא הפריע לישראלים יצירתיים לרקום סצנות בהן, למשל, השר רצה לפתח שיחה כנה עם גורם אמריקאי כלשהו, ותרגם מילולית את הביטוי 'בא נדבר גלויות' ל- let’s talk postcards. וזו, בואו נודה, אחת הבדיחות העדינות יותר בארסנל הספציפי הזה. 

דוד לוי כבר מזמן לא משחק תפקיד פוליטי בישראל, אבל נראה שאנחנו מתקשים לוותר על העונג בלגלוג על האנגלית הרצוצה של נבחרי הציבור שלנו, ולא רק שלהם. בצלאל סמוטריץ' היה האחרון, כאשר בנסיעתו לארצות הברית נשא בפני ועידת הבונדס בוושינגטון נאום באנגלית שאותה ניתן לתאר, בנדיבות, כטעונת שיפור. 

לסמוטריץ' אין אלא להתנחם בכך שהוא בסך הכל האחרון בשורה ארוכה של פוליטיקאים ישראלים שחוטפים בגלל האנגלית שלהם. ב-2005 נשא עמיר פרץ, אז יו"ר העבודה, נאום באנגלית בפני תורמים, והתקשה מאד בביטוין של כמה מהמילים שכתבו עבורו כותבי הנאומים שלו. ב-2017 אבי גבאי שחזר את מה שכנראה הפך למסורת עבור יו"רים במפלגת העבודה עם נאום באנגלית מעוררת תהיות לא פחות. בני גנץ, עם אנגלית סבירה למדי, חטף גם הוא ביקורת כשנאם בחו"ל במה שתואר כ'אנגלית מהוססת'. כך גם זהבה גלאון כשהשתתפה בזום בערב הבחירות האחרונות ושכחה מילים כמו 'רכבת'. 

אם יש הצדקה מסוימת לביקורת שנמתחת על פוליטיקאים שמתבטאים מול פורומים בינלאומיים או מצביעים דוברי אנגלית בשפה רצוצה עד מאד, הרי שפחות מובנת האובססיה שלנו להעלות על נס כל ידוען שנתפס בהתבטאות לא מושלמת באנגלית. כך למשל, ב-2014 מלכת היופי דאז מור ממן ספגה מתקפת שיימינג ברשת בגלל סרטון מגומגם באנגלית ששלחה לתחרות מיס עולם. כמה שנים לפני כן, היה זה ראיון באנגלית קלוקלת של הכדורגלן שלומי ארבייטמן שהפך לסנסציית רשת. 

נדמה שקשה להטיל ספק בכך שמדובר בתופעה עמוקה יותר מאשר סתם דאגה מרמת האנגלית של הישראלי הממוצע. ללא ספק יש מה לבקר בשיטת הקניית האנגלית במערכת החינוך הישראלית ובתוצאותיה המפוקפקות משהו; אולם, אם זה היה הדבר העיקרי שמטריד אותנו, היינו מצפים שהאנרגיות היו מופנות לדרישת רפורמה בלימודי אנגלית. במקום זאת, המיקוד הוא על לגלוג ושלל בדיחות ציניות על חשבונם של אותם בישי מזל שמתקשים להתבטא באנגלית טובה. 

חלק מהמלגלגים, מן הסתם, נהנים אולי לקפוץ על העגלה אבל לא בהכרח היו מיטיבים להתבטא בעצמם באנגלית או בשפה זרה אחרת. אולם, לא זה הדבר שאמור לגרום לנו לעצור ולחשוב. וכי לישראלי עם אנגלית שוטפת, נטולת טעויות, יש אשראי בלתי מוגבל לצחוק על כל אלה שמצבם שונה?

ביהדות קיים מושג של 'מתכבד בקלון חברו'. זוהי מידה מגונה שגורמת לאדם הרואה את חברו מועד, כושל, או מתבזה באופן מסויים – ולא לחוש אמפתיה או חמלה כלפיו אלא ליהנות מהעניין. לצד הכשלון של חברו, הוא עצמו נראה טוב יותר. 

אכן, לא תמיד 'ההתכבדות' הזו מעניקה לנו יתרון אמיתי. בסופו של דבר, כשאנחנו צוחקים על פוליטיקאי עם אנגלית כושלת, אין לנו כבוד או תועלת ממשיים מכך: אף אחד לא ישכור אותנו במקומו רק בגלל שהאנגלית שלנו טובה ושלו לא. עדיין, נטיית הנפש הזו גרועה תמיד, וראויה למחשבה שניה. 

דרך אחת יש להשגת כבוד אמיתי, מלמדים חכמינו. 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. מי שמכבד בני אדם בשל היותם בני אדם, בלי קשר לכישוריהם והישגיהם, הוא ורק הוא ראוי לכבוד. הוא זה שבוודאי גם יזכה לו. לעומת זאת, אם אנו בונים את הערך העצמי והתחושה הטובה שלנו על הנאה מהפשלות של אחרים, כבוד אמיתי לעולם לא יצמח לנו מכך.