איך פתאום היה למרים הנביאה תוף באמצע המדבר?

מאז ה-7 באוקטובר, החיים שלנו כבר לא מה שהיו לפני התאריך הגורלי ההוא. עם ישראל נמצא באחת מהתקופות הקשות בתולדותיו, אחרי טבח איום, מלחמה קשה בעזה שעדיין בעיצומה ומתקפת טילים ישירה וחסרת תקדים של איראן על ישראל. האדמה רועדת תחת רגלינו, ולמרות שאנחנו לקראת חג פסח – חג החירות והגאולה, ההרגשה האישית והלאומית היא ברובה קודרת ופסימית. אולי עיון מחדש בסיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, עשוי לתת לנו תקווה ולחזק את הרוח הנפולה.

בני ישראל עומדים מול הים ומאחוריהם חיל פרעה ורכבו רודפים אחריהם. ייאוש טוטאלי. מצב חסר תקווה, דרך ללא מוצא. ואז קורה הנס וים סוף נבקע לשניים והעם עובר בחורבה, ביבשה בין שני 'קירות' המים וניצל. ומה עושים אחרי שניצלים? שרים ומודים על הנס.
ומה עושה מרים, אחות משה? "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרוֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות" (שמות טו, כ)

איך היה למרים פתאום תוף במדבר? כולם ארזו בגדים, אוכל, כלי כסף וזהב שלקחו מהמצרים, בצק שלא הספיק לתפוח, ומרים החליטה לארוז לדרך דווקא את התוף שלה?

חז"ל מסבירים שמרים הכינה את התוף מראש. היא קרויה 'מרים הנביאה' כי ידעה את שעתיד להתרחש. היא חזתה בעינה רוחה שאחיה משה יהיה מושיעו של העם והאמינה בגאולת ישראל בכל ליבה. היא לקחה איתה את התוף (התוף שאתו הייתה משעשעת את התינוקות העבריים במצרים), בידיעה ברורה שהיא תשתמש בו לשירה כלשהי, להודיה על ישועה שתגיע, ללא ספק. ואכן, זמנו של התוף הגיע.

לכל אדם בחייו יש זמנים בהם הוא מרגיש חסר אנרגיה, מאבד תקווה ולא מצליח לראות את האור בקצה המנהרה הפרטית שלו, בעקבות קשיים, כישלונות, כאבים ואף אסונות. ימים ללא תופים. בזמנים כאלה, לא פשוט להרים את הראש ולהאמין שיבואו ימים אחרים, ימים טובים. אבל מרים ונשות ישראל מסמלות את נקודת הגדולה שבנו, את היכולת לאמץ השקפה אופטימית, מלאת אמונה ותקווה בעתיד. לא להיות עבדים למצבים המצרים את חיינו אלא לקחת בשתי הידיים את התוף של מרים ולהכות בו בכל הכוח.

מרים הייתה פעילה מרכזית בתהליך הגאולה של עם ישראל. כשגזר פרעה את הגזירה הנוראה "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו", אביה התכוון לגרש את אימה כי חשש להביא עמה ילד לעולם, ואילו היא, שאמונתה הייתה יציבה ואיתנה, הוכיחה אותו: "גזרתך קשה משל פרעה" (מסכת סוטה), עד שהחזיר את אשתו וכך בא לעולם משה רבנו.

מרים דאגה לא רק למשפחה הפרטית שלה אלא הצטרפה אל יוכבד אימה כדי להציל תינוקות עברים נוספים בשעת לידתם. והן, לא רק שלא מילאו את פקודתו של פרעה: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה", אלא "ותחיינה את הילדים", כלומר, האכילו והשקו את התינוקות במסירות נפש ותוך סכנת חיים.

ואז, בהמשך תהליך הגאולה, מיד אחרי קריעת ים סוף, פורצת מפי העם שירה אדירה: "אז ישיר משה ובני ישראל" ואחריהם יוצאות כל הנשים ובראשן מרים בתופים ובמחולות. וכאן שואל המדרש: "וכי מנין להם לישראל תופים ומחולות במדבר"?

והתשובה שהוא נותן: "אלא צדיקים היו מובטחים ויודעים שהמקום עושה להם נסים ונפלאות וגבורות עם יציאתן ממצרים והתקינו להם (עוד במצרים) תופים ומחולות". כאשר כל ישראל עדיין חיו תחת נטל השעבוד, כפופים ומיואשים, כבר אז מרים הייתה בטוחה בגאולה והכינה מראש, מבעוד מועד, כלי נגינה שילווה אותה בשירת ההודיה על הנס.

משימת חייה של מרים הייתה לדאוג לדור הבא של ישראל, להעמדת צאצאים והמשך השושלת. הולדת ילדים מייצגת את האמונה בעתיד טוב יותר, בעולם שיהיה מקום ראוי לגדול ולחיות בו בעבור ילדינו. בדברי הימים (א, ב יט) מוזכרת "אפרת" וחז"ל מזהים כי אפרת היא למעשה מרים. ולמה נקרא שמה אפרת? "שפרו ורבו ישראל על ידה". 

לקראת חג הפסח, שמסמל יציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, אנחנו מצווים לקחת אתנו את תוף מרים (זו יכולה להיות גם גיטרה, או כינור...) ולהאמין – העתיד יהיה טוב יותר.