"בשעות הערב אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל"

"זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ומתרבים ואני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר... כל אלו ידועים לי ועיניי פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות. ובכל זאת... אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים... ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות אשר יוכלו לשנות אותה."

אסתר (אתי) הילסום נולדה בשנת 1914 למשפחה יהודית הולנדית משכילה ומתבוללת, וכשהייתה בסוף שנות העשרים שלה, פרצה מלחמת העולם השנייה. היומן של האישה העצמאית והמשוחררת, המתקדמת והמאד מתוחכמת  הזו, שעד גיל 27 הספיקה ללמוד משפטים וספרות רוסית ואף ביקרה בקביעות אצל פסיכולוג, פורש בפני הקוראים את תהליך התפתחותה הרוחנית על רקע מוראות השואה.

שמעתי וקראתי ביקורות רבות על הספר, אך לא הזדמן לי לקרוא אותו. בשבוע שלאחר ה-7 באוקטובר, ידעתי שזהו הזמן המתאים ביותר לשקוע בספר של הילסום ואולי למצוא בו מעט מזור. שקעתי בקריאה קדחתנית של דפי היומן המופלא, כשמילותיה של אתי הילסום באמסטרדם של שנות הארבעים של המאה שעברה, מדברות אליי כאילו הייתה איתי כאן – ב'שואה' שלנו באותה שבת שחורה בישראל. לדעתי, היומן האישי והפרטי מאד של אתי הילסום הוא יצירת מופת, וגם טקסט דתי עמוק שנכתב על ידי אישה יהודייה מאמינה (אך לא דתית במובן המקובל של המילה), שהתמודדה עם שאלות פילוסופיות ואמוניות עמוקות בעולם של מלחמה, השמדה המונית ומוות.

הילסום כתבה את היומן שלה במשך שנתיים, בין 1941 ל-1943, בתקופה שבה הנאצים כבשו את אמסטרדם, העיר האהובה עליה. היא כתבה ביומן על חייה האישיים, אהבותיה ותחושותיה כאישה יהודייה, אך זהו אינו 'ספר שואה' והשואה כלל אינה הנושא המרכזי של הספר. נהפוך הוא, לעיתים האירועים החיצוניים בקושי מוזכרים, והכותבת עסוקה יותר בחיי הנפש הפנימיים שלה, מתחבטת בשאלות על אלוהים ואהבה, חיים וגורל, כשהיא כותבת, למשל: "אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו." אל מול המרירות שהיא שומעת בסביבתה כלפי אלוהים, היא אומרת: "אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים אוחז בי בזרועותיו." במקום אחר בספר, כשהיא כבר כלואה במחנה המעבר וסטרבורק, היא מתארת את אמונתה העזה ביופיים של החיים: "המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומליבי עולה תמיד התחושה - ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים...".

פלישת הנאצים להולנד יצרה גל של חרדה בקרב יהודי הולנד, שרבים מהם ניסו לברוח לבריטניה וחלקם אף התאבדו משום שחששו מרדיפות ופוגרומים. בקיץ 1940 התחילו הנאצים להטיל גזירות נגד היהודים, שהלכו ונעשו קשות יותר ויותר בשנת 1941, ובהן: איסור על כניסת יהודים למוסדות ציבור, פארקים, בתי מלון, בתי קפה, תיאטראות ועוד. במרץ 1942, נאסר על היהודים לצאת ולטייל מחוץ לעיר, ובכל מקום החלו להופיע שלטים האוסרים על כניסת יהודים. כשאתי צועדת ברגל ברחובות אמסטרדם (אחרי שנאסר על היהודים לרכוב על אופניים או לנסוע בחשמלית), היא נתקלת אף במעשי רצח נגד יהודים. במאי 1942 היהודים חויבו לענוד את הטלאי הצהוב, שעליו הכיתוב JOOD ('יהודי' בהולנדית) וחויבו לשהות בבתיהם כל ערב, משעה שמונה ועד לשעה שש למחרת בבוקר.  הילסום מעידה ביומן על רעב הולך וגובר בעקבות מחסור כבד במזון ולקראת הקיץ של 1941 חלה הרעה נוספת במצבם של היהודים, כולל מעצרים, מעשי טרור, שילוחים למחנות ריכוז והיעלמות של אבות ואחים, על רקע שמועות על שליחת כל יהודי הולנד למחנות עבודה בפולין. ב-7 ביולי 1942, יצאה מודעה כי רכבת תצא שבוע לאחר מכן באחת וחצי בלילה והנסיעה בחינם. ליהודים נאמר לקחת נעלי עבודה, שני זוגות גרביים וכף, טבעת נישואין אך לא חפצי זהב וכסף. המשלוחים ההמוניים למחנות החלו מיום 15 ביולי 1942 ועד ליום 13 בספטמבר 1942 - יום אחרי יום, כאשר כל משלוח כלל מאות עד אלפי אנשים.

אתי הפסיקה לכתוב ביומנה בתקופה שבין 29 ביולי ל-15 בספטמבר 1942, אז החליטה להצטרף מרצונה האישי אל היהודים שנתפסו ונשלחו לווסטרבורק, למרות שיכלה להימלט בעזרת ידידים לא יהודים, שאף הגיעו למחנה וניסו לחוטפה משם. היא החליטה להיות שותפה מלאה לגורל היהודי ושהתה במחנה כשנה, בה עבדה בבית החולים. היא נשלחה לאושוויץ בספטמבר, ונרצחה בתאריך 3 בנובמבר 1943 יחד עם כל בני משפחתה ועוד 2,044 יהודים שנרצחו באותו יום באושוויץ.

יומנה של אתי הילסום הוא יומן אישי מאוד, וכנראה שהיא כלל לא תכננה שמישהו אחר, מלבדה, יקרא בו. כאשר הגיעה למסקנה שקיצה קרוב, היא מסרה את היומן לחברתה מריה טאונזינג, וביקשה ממנה שתעבירו לסופר ההולנדי היחיד שהכירה, קלאס סמליק. 40 שנה המתינו היומנים כמוסים ומוסתרים מעין רואה. משפורסמו - לראשונה בהולנדית, ובתוך שנתיים בעוד יותר מעשר שפות, נחשפה עדות מופלאה בעוצמתה על התעוררות רגשית, אינטלקטואלית ודתית של אישה צעירה יוצאת דופן, נוכח האיום הנורא ביותר שידעה האנושות על עצם קיומה.

מתוך ההקדמה שכתב הסופר אהרון אפלפלד בפתח הספר: "יומנה של אתי הילסום מפתיע מהרבה בחינות. זה ביטוי נשי מאוד, גדוש חוויות והתנסויות, עד שלעיתים אתה שוכח כי הדפים נכתבו בעיצומם של חיפושים ואקציות. ובכל זאת, האימה מצויה בהם והיא מעצימה את חיי הנפש ופורשת אותם בפירוט חושף ומדויק. במהלך החישוף מתגבשת ראשית הכרתה של אתי הילסום, שהיא מעין החלטה ללמוד את החיים ולדעת אותם עד תום, כדי שבבוא היום תהיה סופרת... לאתי הילסום היו קשרים רבים עם הסביבה הלא יהודית. יכולה הייתה להינצל אך היא ביקשה את קרבתם וגורלם של האומללים. ומבחינה זו יש בה האש האצורה של המאמינים החילונים, כמו יאנוש קורצ'אק, אשר, על סיפה של התהום, עלו ונתעלו למעלת קדושים."

כאשר היא, הוריה ואחיה הועלו יחד לקרון הרכבת לאושוויץ, הצליחה הילסום להשליך מהרכבת גלויה, שנמצאה מאוחר יותר על ידי אחד האיכרים שעבר במקום. בגלויה כתבה: "יצאנו מהמחנה בשירה".

מהדורה מחודשת של "השמיים שבתוכי" יצאה לאור בשנת 2022 ובה נוספו 16 מכתבים של אתי הילסום שנמצאו ופורסמו לראשונה.