על רקע הקרע שהולך ומחריף - האם באמת כדאי לנו להתפצל לשתי מדינות?

אם לא עברתם לגור במערה מנותקת-תקשורת, כנראה שיצא לכם לשמוע בשבועות האחרונים על הרעיון החדש שצובר תאוצה: חלוקת מדינת ישראל לשתי מדינות, מדינת 'יהודה' הדתית-מסורתית, ומדינת 'ישראל' החילונית. 

על פניו, נראה כי יש הגיון מסויים בקונספט. אחרי הכל, הפגנות הענק והפגנות-הנגד סביב הרפורמה המשפטית המוצעת חשפו פערים ושסעים משמעותיים בעם. אם כל אחד מאיתנו רוצה עתיד אחר, האם לא סביר להקים שתי מדינות, כך שיתאפשר לכל אחד לרקום את העתיד שהוא מעוניין בו עבור ילדיו?

השמות 'יהודה' ו'ישראל' עצמם, עם זאת, אמורים להפעיל פעמון אזהרה במוחנו. 'אלה שלא זוכרים את העבר, נידונו לחזור עליו', מזהיר הפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה. ובכן, האם אנחנו זוכרים את העבר שלנו כשאנחנו מתפתים להצעות חלוקה שכאלה?

הפעם הראשונה בה חולקה האומה הישראלית לקבוצות 'יהודה' ו'ישראל' התרחשה בימי בית המקדש הראשון, מיד בתום ימי הזוהר של מלכות שלמה המלך. במשך שלוש דורות (מלכות שאול, מלכות דוד, מלכות שלמה) היה כל עם ישראל מאוחד במלכות אחת, תחת מלך אחד. אבל אז ארעה הקריעה. האזרחים פנו בבקשה מהמלך החדש, רחבעם בן שלמה, להפחית במיסים המוטלים עליהם. הוא ענה להם בזלזול, וחמת העם בערה. 

תוצאת אירוע זה הייתה חלוקה לצמיתות של מלכות ישראל. במקום המלכות החזקה של ימי דוד ושלמה, נוצרו שתי ממלכות. ממלכת יהודה, שבה נותרו רק שבט יהודה ושבט בנימין נאמנים לשושלת בית דוד, ומלכות ישראל שאליה השתייכו שאר השבטים.

תאמרו: הגיוני בהחלט. כמו היום כן אז, רצו בני ישראל יותר שליטה על כספי המיסים שלהם. למה שלא יפרשו למדינה שמתנהלת כלכלית (וממילא גם חברתית) באופן שמתאים להם יותר?

את התשובה נקבל אם נמשיך לדפדף בדפי ההיסטוריה. תחת הממלכה החזקה והיציבה של דוד ושלמה, נוצרו שתי ממלכות חלשות הרבה יותר. בעוד בממלכת יהודה לפחות החזיקה מעמד שושלת בית דוד, במלכות ישראל קמה כל פעם שושלת חדשה וכילתה את הישנה. המלחמות ומלחמות האזרחים היו מנת חלקן של שתי הממלכות. בזמן שחוסר היציבות השלטוני פגע בכוחה של ממלכת ישראל, תלישת אזורים פוריים ממנה פגע במעמדה הכלכלי של ממלכת יהודה. אף אחת מהן לא נהנתה מהיוקרה שהייתה שמורה לממלכה הקודמת.

ירידת מעמדו של העם היהודי לא הייתה התולדה היחידה של פיצול זה. בממלכת ישראל תחילה, ומאוחר יותר גם בממלכת יהודה, פרחה העבודה הזרה, שהרחיקה את העם משורשיו. כל השחיתויות המוסריות המתוארות בימי השופטים, טרום המלכים, שבו והופיעו בשתי הממלכות. בסופו של דבר, ההחלשות הלאומית, הרוחנית והכלכלית עשתה את שלה: על שתי הממלכות נגזר חורבן. תושבי ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור ועקבותיהם נעלמו. 133 שנים לאחר מכן גלתה גם ממלכת יהודה על ידי בבל, ונחרב בית המקדש הראשון - הישג רוחני, לאומי וארכיטקטוני שלא שוחזר מאז במלואו. 

כל זה התחיל, כאמור, בויכוח על כספי מיסים ובגישה יהירה של מלך צעיר. על דברים כאלה אבדה תפארת ישראל, ואבדה לבסוף עצמאות ישראל. האם היה שווה לדהור כך אל הפיצול, בלי לחשוב פעמיים? לו היו יודעים את העתיד, כנראה שכל השבטים היו מסכימים שעדיף לעבוד על פתרון חילוקי הדעות, להתאזר בסבלנות, ולהישאר ביחד. 

רוב העם היום, כך נראה, מבין זאת. בסקר של 'כאן חדשות' ששאל את המשתתפים האם הם בעד או נגד רעיון חלוקת ישראל לשתי מדינות, פחות מ-16 אחוזים תמכו בו. אולם הרעיון הזה בוודאי ימשיך ויעלה שוב ושוב בשנים הקרובות, פשוט כי הוא מציע פתרון כל כך נוח לשונאי הפשרה. 

כדי לא להתפתות לאופציה הזו ואף לרגע, חשוב להסתכל מאחור, אל יהודה וישראל שכבר היו - ואינן. פעם אחת כבר צעדנו אל החורבן כשהתעקשנו להתפצל. בעזרת לקחי ההיסטוריה שעומדים לרשותנו, נוכל לגייס את הכוח להישאר ביחד, למרות הכל.