"אנחנו בדרך" – סיפורי גבורה של אזרחים שהצילו חיים ב-7 באוקטובר

"זה היה מפחיד נורא. אנחנו לא רמבואים, אנחנו אנשים פשוטים שעושים את מה שצריך, אף אחד מאיתנו לא שש אלי קרב. יש לנו בבית משפחה, אישה, ילדים. אנחנו לא רוצים למות. חשבנו להפסיק, אבל הסתכלנו אחד על השני, ונכנסנו עוד פעם."

כך מתאר מנחם קלמנזון מעתניאל את מה שהרגישו הוא ואחיו אלחנן ז"ל, כשנכנסו וחילצו ללא הרף יותר ממאה מחברי קיבוץ בארי שהיו נצורים בממ"דים שעות רבות באותה שבת נוראה. דבריו מופיעים באחד הסיפורים בספר החדש "אנחנו בדרך", המתעד את סיפורי הגבורה של אזרחים, אנשים רגילים, שללא פקודה, ללא מדים ופעמים רבות גם ללא נשק – יצאו להציל חיים ביום החשוך ביותר בתולדות מדינת ישראל. סיפוריהם של החשמלאי שמיהר להציל את השכנים במושב סמוך, בעל מועדון שחילץ מבלים מפסטיבל הנובה בשבילי עפר נסתרים, עובד מאפייה שירד עם האמבולנס לשדרות והתעקש להציל חיים גם בלב התופת וגם דמות ידועה - האלוף במיל. ישראל זיו, שבהחלטה של רגע יצא מביתו שבשרון עם אקדח ושתי מחסניות לכיוון העוטף. אליהם מצטרפים אזרחים נוספים – אלו שלא היו חייבים להיות שם, אך לא היו מסוגלים לעמוד מנגד. המחבר, נחום אבניאל, טווה את הסיפורים מעדויותיהם בגוף ראשון של הגיבורים שהתיישבו מולו כדי לספר את סיפורם ומבני משפחתם וחבריהם של אחרים, שכבר לא יוכלו לספר דבר לעולם. העדויות מובאות בצורה רגישה, מדויקת ונאמנה למציאות, וחולשות על פני זירות הקרב השונות - חניון רעים ומסיבת הנובה, קיבוצי העוטף והעיר שדרות. מכולם נושבת הרוח הגדולה שבזכותה יכלו הנמלטים מהמסיבה, הנצורים בממ"ד, המביטים באימה מן החלונות, לנשום לרווחה ולדעת: מישהו בדרך.

הספר נקרא בנשימה עצורה. הסיפורים מדהימים, מלאי מתח ותוך כדי קריאה, העובדה שבחלק מהסיפורים הגיבור יכול לספר בגוף ראשון, גרמה לי 'להירגע' ולזכור כי למרות שיכול היה להירצח עשרות פעמים באותה שבת, הוא עדיין איתנו. סיפורים אחרים, למרבה הטרגדיה, מסופרים על ידי בני משפחה של אותם גיבורים, שהקריבו את חייהם כדי להציל אחרים. אחד מהם הוא בן שמעוני ז"ל, שחילץ כמה מבלים כמוהו ברכבו משטח המסיבה בנובה, ובזכות היכרותו עם האזור וניסיון בנסיעת שטח, הצליח למצוא דרכים עוקפות לנסוע בהן. כשהגיעו לשער קיבוץ עלומים וכבר היו בטוחים שהגרוע מכול מאחוריהם, ירו עליהם מחבלים. בן וגאיה שישבו מקדימה, נהרגו במקום. רומי ואופיר נחטפו לעזה. גופתו של אופיר הוחזרה לאחר מספר שבועות ורומי, נכון לימים אלה, עדיין מוחזקת בשבי חמאס. בת זוגו של בן ז"ל, ג'סיקה, איתה היה אמור להתחתן, נשארה בבית באותו לילה והיא אומרת: "הוא תמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו."

סיפורו של רמי דוידיאן ממושב פטיש הספיק להתפרסם בתקשורת, לאחר שהציל לפחות 750 נערים ונערות מהמסיבה. לאשתו שביקשה שלא יצא מהבית, הבטיח שיחזור בתוך כמה דקות ובפועל חזר לאחר שלושה ימים. הוא דאג לקרוא 'שמע ישראל' ליד כל גופה שראה, והוא ראה מאות כאלו: "לא יכולתי להשאיר את הילדים האלה ככה, קשורים על העצים, ערומים, ירויים. לאט לאט פתחתי את הקשרים על הידיים שלהם, לאחד אותם, לכסות אותם...".

סיפור הגבורה העילאי של האחים אלחנן ומנחם קלמנזון מהיישוב עתניאל שבדרום הר חברון, גם הוא הגיע לכותרות. כששניהם הבינו כי מדובר באסון בקנה מידה לאומי, הם יצאו לאזור העוטף פשוט כדי לעזור למי שאפשר, וכך הצליחו לחלץ עשרות רבות מתושבי בארי במשך 14 שעות רצופות. בבית האחרון שסרקו, אלחנן נכנס ראשון ומחבל ירה בו צרור מאחת הפינות החשוכות. אלחנן נפל ומותו נקבע בשער של בארי. מנחם נפצע ופונה במסוק יחד עם גיבור נוסף, איתיאל. אחרי נפילתו נמצא בטלפון של אלחנן קטע שכתב, תחת הכותרת "אם אמות": "האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו. האמנתי במעשה הקטן שמחולל הרבה. אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה... מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר כמעט 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי."

נחום אבניאל הוא עיתונאי, יוצר דיגיטל ועורך ספרות.
הספר "אנחנו בדרך" יצא לאור ב-2024 בהוצאת סלע מאיר.