"אחרי צוק איתן, הסתובבתי ברחובות כמו זומבי"

נדב וירש, בן 32, מרמת-גן, הוא סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת רייכמן לתואר בממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה. עד כאן נשמע כמו מסלול נורמטיבי למדי של ילד-טוב-רמת-גן. אלא שמאחורי הקלעים, מציג נדב סיפור מעורר השראה שפשוט קשה להישאר אדישים אליו.

וירש שירת כלוחם בחטיבת 401 בגדוד 52 של חיל השריון. לאחר שלוש שנות שירות משמעותיות, נקרא שוב לדגל במהלך מבצע 'צוק איתן' ב-2014. במשך שבועות ארוכים פעל בלב רצועת עזה, כשהוא וחבריו פועלים ללא לאות במטרה לנטרל את פירי המנהרות שנתגלו בשעתו.

"צוק איתן היה עבורי לנקודת מפנה", מספר וירש, שנאלץ למרבה הצער לחוות מקרוב את אירוע החטיפה הטראגי של הדר גולדין ז'''ל, שהשפיע עליו עמוקות. "היו שם רגעים טובים, ורגעים פחות טובים. מה שתפס אותי היה כמובן האירוע של הדר. לא אשכח לעולם את הרגעים הללו. פעלנו שם כצוות באזור, ומרגע שהוכרז 'נוהל חניבעל', נכנסו למוד מטורף. רגעים של אש בלתי פוסקת. שם למעשה הרגשתי שמשהו קורה לי, סוג של חריטה חזקה מאוד בחזה, שלאחריה הבנתי שפשוט לא אחזור להיות אותו בן אדם".

עם סיום המבצע ולאחר שחזר הביתה, קיבל וירש חיבוק חם ועוטף מבני המשפחה. "בחודשים הראשונים הכל כביכול היה בסדר, אבל מתחת לפני השטח התחוללה בתוכי סערה פנימית שהחלה להתהוות. מחשבות טורדניות, תחושת בדידות וקושי עצום לשתף אחרים במה שעברתי. לא ישנתי בלילות, צעקתי מתוך שינה וחוויתי התפרצויות רגשיות קשות. לא הבנתי מה עובר עליי. חשבתי בושה ופחד לדבר על המצב שלי שמא יחשבו עליי כמשוגע".

נקודת המפנה כפי שמספר וירש התרחשה כאשר החל להתמודד עם פריחה עורית כתוצאה ממחלת הפסוריאזיס. כשהגיע לבית החולים, אובחן על ידי הצוות הרפואי, שם נחשפו התסמינים הגופניים שנקשרו למצב הנפשי המעורער בו היה נתון.

"עברתי משבר מאוד גדול במשך שש שנים. בהתחלה היה לי מאוד קשה, עד בלתי אפשרי בכלל לבקש עזרה. חוויתי על בשרי הזנחה קשה של המערכות, עד לכדי מצב שבו פשוט לא רציתי להמשיך לחיות. הסתובבתי ברחובות כמו זומבי, בלי משמעות ומבלי להבין מה קורה מסביבי".

נסה להסביר מה אתה עובר באותם ימים.

"הפציעה הזו היא כמו רכבת הרים. פעם אתה למטה, ופעם אתה למעלה. כשאתה נופל, הנפילה עלולה להיות מאוד כואבת. המזל הגדול שלי הוא שהיה לי את אשתי היקרה, ליה. אני לא סתם מכנה אותה כלביאה אמיתית. היא הייתה לצידי, כולל ברגעים השחורים ביותר. במובן מסוים, אני חייב לה את החיים שלי".

ציפור לחשה לנו שיש לך גם כלב שמשרת אותך.

"זה נכון. כחלק מהתמודדות עם הפציעה, פגשתי מאלפת כלבים שעבדה עם נפגעי תגובות קרב. היא סיפרה לי שיש כלב שירות שיכול להתאים לי. ברגע שהגעתי לראות את הכלב במושב, הוא ניגש אליי, ומיד הבנתי שיש בו משהו מיוחד. קוראים לו ג'וי והוא מלווה אותי כבר חמש שנים. הוא חזר איתי לחיים, עזר לי להתפתח ויודע לזהות נפילות מנטאליות שלי במהלך היום. ג'וי הוא הרבה יותר מכלב, אלא שותף אמיתי במסע שלי. הוא נוכח ברגעים עצובים ושמחים, ומשחק תפקיד מרכזי בהתמודדות שלי. למשל, כאשר הוא מזהה שאני נמצא בחרדה קשה או חווה פלאשבקים, הוא מיד מתקרב אליי, מניח את ראשו על ברכיי. רק המגע שלו מספיק כדי להרגיע אותי".

תודה לרבי נחמן

לפני מספר שנים, בעצת חבר, נסע נדב לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן.

"הגעתי למצב מאוד שברירי, ממש בתחתית של התחתית. אחרי שלא הצלחתי לשרוד בחברת היי-טק בה עבדתי, מצאתי את עצמי עובד בשלב מסוים בחנות דגים. בדיעבד, דווקא אותה 'ירידה' עשתה לי טוב. פגשתי שם חבר חרדי שחזר בתשובה. כשראה את המצב שלי, הציע לי לנסוע לאומן, בטענה שזה יעזור לי להתמודד. כחילוני גמור, בהתחלה לא באמת ייחסתי לזה חשיבות. הוא לא הרפה ושכנע גם אשתי שתאפשר לי לנסוע. בדיעבד, זה היה המסע הרוחני הכי טוב שהיה לי בחיים".

מה חווית באומן?

"כשהגעתי לקברו של הרב, התחלתי לבכות ללא הפסקה. פתאום הגיח בחור ששאל אותי מה עובר עליי. סיפרתי לו שנפצעתי בקרב ושכולי מלא בפסוריאזיס. הוא הרגיע אותי, ואמר שאקח על עצמי 'תיקון' כלשהו, ומשם הדברים יסתדרו. החלטתי לקחת על עצמי ללבוש ציציות. בבוקר שלמחרת מאז החזרה מאומן, התעוררתי ללא שום פצע על הגוף שלי! זה היה משהו מטורף שנתן לי 'דלק' להמשיך הלאה. הבנתי שיש כאן צינור מסוים לבורא עולם שנועד לרפא אותי. מאותו יום החלה הדרך שלי בחזרה לחיים".

המלחמה האחרונה, אשר העלתה לכותרות שוב את היקף המתמודדים עם פוסט טראומה ומשברים על רקע נפשי, הובילה את וירש למאבק בלתי פוסק אל מול רשויות המדינה והגופים המוסמכים. שיאו של המאבק אף כלל עלייה לירושלים והופעה בפני ועדות הכנסת, בניסיון לזעוק את זעקת הלוחמים הנמצאים לא אחת בפני שוקת שבורה, לאור התמודדות מפרכת מול אטימות המערכות והבירוקרטיה הישראלית.

"חשוב לי לומר תחילה שבהחלט מורגשות רוחות של שינוי באגף השיקום של משרד הביטחון. אחרי שאמרתי את זה, הדרך אל המנוחה ואל הנחלה עדיין ארוכה. המספר המוכר של סובלים מפוסט טראומה לפי ערוצי החדשות הוא קצת יותר מ-7200 איש. בפועל מדובר במספר שרחוק מאוד מהמציאות, שכן ההערכות הן שישנם עשרות אלפי לוחמים שפיתחו תגובות נפשיות במרוצת השנים. הלחימה בעזה והמראות הקשים שחוו בחודשים האחרונים מאז פרוץ המלחמה, היא ללא ספק סיבה מרכזית לכך".

מה צריך לקרות כדי שהלוחמים מתמודדי הנפש אכן יזכו למציאות שונה?

"מקבלי ההחלטות צריכים קודם כל להבין שהפציעה שלנו היא שונה. למרבה הצער, זוהי פציעה שקופה שאינה נראית לעין. נכון להיום, עדיין אין לקהילה שלנו לובי מספיק חזק בתוך ארגון נכי צה"ל. יש חוסר אמון גדול במערכת, שכן התחושה היא שגורמים בעלי אינטרסים מעדיפים לדון בנושא בפומבי. אני אישית הרגשתי לא פעם שמתמודדי הנפש הם סוג של כלי משחק בידי אותם פוליטיקאים. לפעמים נדמה שהם עושים בנו שימוש ציני כדי לקדם את עצמם ולייצר כותרות. לכן, הדרישה שלנו היא שהדיסקט פשוט חייב להשתנות. ימים יגידו אם זה אכן יצליח".

יוצא לך להיפגש עם מתמודדי הנפש 'החדשים'?

"בהחלט. מאז פרוץ המלחמה נפגשתי עם מספר רב של לוחמים שחוו טראומה. אני מלווה את חלקם במסגרת תהליך השיקום, מוציא אותם מהבית וממחלקות השיקום. אני נמצא בקשר גם עם ההורים של הלוחמים שמספרים על שינויים בדפוסי ההתנהגות שלהם, כמו בדידות, רצון להסתגר, רגישות לריחות מסוימים, הפרעות בשינה והתקפי זעם. תסמינים דומים למה שאני בעצמי עברתי.

"ברמה האישית, אני מנסה להרגיע ולכוון את הלוחמים והמשפחות שלהם לחפש עזרה, להצטרף לקהילות שיבינו את המצוקה שלהם, בניסיון לעזור להם לנהל שגרת חיים. בסופו של יום חשוב להבין שפציעה נפשית היא פציעה מורכבת. היא דורשת זמן רב להבנה ובניה של תכנית שיקום מתאימה".

אפשר להיות אופטימיים במבט לעתיד?

"אני מאוד רוצה להיות אפטימי, אבל לצערי אין כיום שיקום אמיתי לפצועי נפש. הנתון הכי מדאיג בעיניי הוא שכ-75 אחוז מהלומי הקרב אינם עובדים, מצב שרק עלול להחמיר במידה והוא לא מטופל. הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות על אותם לוחמים שהיא שלחה למערכה. עליה להבין את המציאות החדשה, ולדאוג לזכויות של כלל החיילים, ללא יוצא מן הכלל. היא צריכה להבין שפציעה נפשית היא לא קללה, אלא פועל יוצא של מציאות שחווינו כחלק מהמאמץ המלחמתי. רק באמצעות הכרה אמיתית ומתן כלים ללוחמים, נוכל לאפשר למי שחירפו את נפשם למעננו, ביטחון ויציבות נפשית, כך שיוכלו לנהל שגרת חיים מיטבית ככל הניתן".