מישל קישקה: "אבא שלי חשב שהוא מגן עלינו בשתיקה שלו"

"אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה. אפילו את העיניים שלו לא ראיתי... כאילו נמחקו לו מתישהו בין 1942 ל-1945. ואולי פשוט כבו. אני חושב שכל הדמעות שהיו לו בגוף זלגו כשבכה על אימו, על אביו, על אחיותיו, על מר גורלו. מאגר דמעותיו יבש לעד".

הטקסטים הללו מופיעים בספרו של המאייר, הקריקטוריסט ואמן הקומיקס מישל קישקה, "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", רומן גרפי אוטוביוגרפי שיצא לאור בצרפתית בשנת 2012 (ומאז תורגם לשפות נוספות וגם לעברית), העוסק בטראומת השואה וביחסים בין הניצולים לבני הדור השני. לאחרונה הופץ בישראל סרט האנימציה לילדים "הסודות של אבא" (של יוצרת הקולנוע ורה בלמון), שהוא עיבוד מרגש לרומן של קישקה.

באיורים בשחור-לבן המלווים את הטקסט שלעיל בספר, נראה אביו של קישקה, אנרי, חובש משקפיים עם עדשות כה עבות, עד שעיניו הקטנות בקושי נראות. הבן, מישל, מביט בו בעין פקוחה. משמאל, איור נוסף מציג את האב כאסיר מחנה ריכוז בכתונת פסים, על רקע שחור משחור, כשבפניו חסרות העיניים. הן נעדרות, מחוקות לגמרי, והוא אוחז במשקפיים עגולים כאילו חפץ להשליכם, משום שאין בהם טעם. מבחינתו, אין כבר מה לראות בעולם הזה. מתחת לשני הציורים הקטנים באותו עמוד, בציור גדול וחסר מסגרת, נראה האב ממרר בבכי, שקוע עד ברכיו בים של דמעות. גדרות התיל של מחנה הריכוז סוגרות עליו ומעל ראשו מיתמר עשן המשרפות.

עלילת הספר מתארת את חייו של קישקה בבית הוריו בבלגיה ובמשפחה שהקים בירושלים, המתנהלים בצל זיכרונותיו של אביו אנרי ממחנות ההשמדה. אנרי, יליד בריסל, נעצר על ידי הגסטאפו כשהיה בן 16, ושרד לא רק את אושוויץ ובוכנוולד אלא גם שורה של צעדות מוות. אשתו לוסיה, אימו של מישל, נמלטה כילדה עם משפחתה לשווייץ וכך הם ניצלו. מישל, אחיותיו חנה ואירן ואחיו שרלי, גדלו בפנימיות, כפי שהוא כותב בספר: "אימא שמחה לעשות ילדים בשביל אבא. אבל לא ממש שמחה לטפל בהם".

הראיון עם מישל קישקה נערך, באופן מצמרר, כמה דקות לאחר תום צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. על השאלה שלי מה שלומו, הוא ענה: "קשה". הוא התכוון כמובן לרגשות המטלטלים שכולנו חווים ביום הזיכרון השנה, אך אולי גם סיכם במילה אחת מהי המשמעות של חיים כבן של ניצול שואה, בבית שהתנהל בצל סיוטים מושתקים, חשבונות לא גמורים עם הנאצים ועם היטלר ואימה חסרת שם, שחלחלה גם לעורקי הילדים.

מישל, למה בחרת בקומיקס כדי לספר על השואה?

"כי זה מה שאני עושה, זה התחום שלי. לא ראיתי סתירה בין הנושא הכבד והרציני של השואה למדיום שבחרתי להשתמש בו, והשימוש שלי בשפה גרפית, דווקא מאפשר לקהל מאוד רחב להגיע לסיפור שלי. על השואה נכתבו מאות ואלפי ספרי עיון ומחקר וגם סיפורת, שירה, אוטוביוגרפיות ומה לא. כדי לקרוא יצירות כאלו, צריך זמן, העמקה וכוחות נפש. ספר קומיקס כמו שלי (בערך מאה עמודים) אפשר לקרוא בשעה-שעתיים. כמובן שלאחר מכן אפשר לצלול שוב לפרטים שבציורים, לחקור ולדפדף שוב ושוב ותמיד לגלות דברים חדשים. למרות שעל פניו, הז'אנר של הקומיקס נראה קליל ו'ידידותי למשתמש', לדעתי הוא בהחלט מצליח לתווך לקהל גם נושאים עמוקים וקשים לעיכול, כמו השואה".

לספר שלך ולסרט שהוא עיבוד לספר, יש שמות שונים. למה?

"הסרט 'הסודות של אבא' הוא לא שלי, זוהי אדפטציה חופשית של הספר שלי. מבחינת התסריטאיות, זה היה נכון שלא יהיה אותו שם לספר ולסרט, כדי שלא יחשבו שמדובר בעלילת הספר שלי שהועברה למסך. בספר, רציתי לשמש קול לבני הדור השני והוא מיועד לקהל בוגר, ואילו הסרט מיועד לילדים ולבני נוער (מגיל 9 ומעלה). מטבע הדברים, דברים קשים שחשפתי בספר, היה צריך לשנות, לרכך, לוותר ולהוסיף דברים אחרים.

"עלילת הסרט בנויה לפחות ב-50 אחוזים מהסיפור שלי ושל אחי הצעיר שרלי בילדותנו, ומתארת שני אחים שמתבוננים באביהם ניצול השואה ומנסים להבין אותו, מרגלים אחריו, מדפדפים בספרים בספרייה שלו, במכתבים ובניירות. זה מאוד מדבר לילדים. הבנתי שאני צריך להשאיר את כל החופש האמנותי לתסריטאים ולאנימטורים כדי שייצרו את הסרט כפי שהם מבינים, אבל במציאות זה לא היה ככה.

"כמובן שאשתי אוליביה ואני עברנו על התסריט, ביקשנו שינויים ועברנו מספר גרסאות בתהליך שנמשך כשנה, עד שהסכמנו לנוסח הסופי. אנשי הסטודיו לאנימציה קיבלו את הספר שלי כבסיס והם פיתחו את הדמויות בסרט על פי הדמויות שאני ציירתי וגם השקיעו מאוד ביצירת הסביבה האותנטית – עיר תעשייתית בבלגיה בשנות השישים של המאה העשרים, עם ארובות בתי החרושת, בתים עם לבנים אדומות ועוד. הם עשו עבודה נהדרת כדי לתת לסרט נוכחות חזותית מאוד חזקה".

מוטיב מרכזי בספר הוא השתיקה של אבא. מה זה עשה לך?

"בספר אני מסביר, שלנו, ארבעת הילדים, היה קשה מאוד. אבי לא ידע על כך דבר, והוא חשב שבשתיקה שלו הוא מגן עלינו. הוא לא הבין את מה שאני הבנתי; ההדחקה שלו לאחר אובדן משפחתו והסבל הנורא שעבר במחנות, הייתה הדרך שלו להצליח לחיות, לעבוד, להקים משפחה. אני התבוננתי בו גם תוך כדי החיים בבית וגם לאחר מכן מרחוק (בגיל 19 עליתי לארץ) והשקעתי הרבה באינטרוספקציה (התבוננות פנימה). בדיעבד הבנתי דברים מאוד משמעותיים בכל הקשור לתהליכים שקרו לנו במשפחה.

"הטראומה של אבא שלי הייתה השואה. הטראומה שלי היא ההתאבדות של אחי שרלי. בשבעה על שרלי, אבא הפר שתיקה של עשרות שנים והתחיל לדבר. הוא דיבר וסיפר על כל מה שקרה לו, ומאז זה הפך לפרויקט חייו במשך 30 שנה - ליווי מסעות של תיכוניסטים מבלגיה לאושוויץ. הוא גם הוציא ספר על חייו: 'נעורים אבודים בעלטת המחנות'.
למעשה, ההתאבדות חילקה את חייו לשני חלקים: בחלק הראשון הוא היה ניצול שתקן, קרבן של השואה, מספר שנועד להימחק מעל פני האדמה. בחלק השני, הוא גיבור של השואה, שכולם רוצים לשמוע אותו, שיש לו תפקיד, שליחות, לספר לדור הצעיר את הסיפור, לזכור ולהזכיר. בסופו של דבר, הוא גם זכה להרבה שמחות - מאוד מוצל מאש, גרעין זעיר, צמחה משפחה גדולה, עם ארבעה ילדים, תשעה נכדים, 13 נינים ויש עוד בדרך. זה היה הניצחון שלו על הנאצים".

הירשמו לניוזלטר

ותהנו ראשונים מהתוכן החדש!