בעיני תושבי מרוקו, היהודים הם עדיין חלק מהסיפור המרוקאי

בשבוע האחרון נערך ברבאט, בירת מרוקו  יריד ספרים בינלאומי, אליו הגיעו 750 מציגים מכ-50 מדינות. אחד הדוכנים האטרקטיביים ביריד, שמשך התעניינות רבה של הקהל הצעיר, היה הדוכן של עמותת "מימונה", שהוקמה בשנת 2010. חברי העמותה הם סטודנטים מרוקאים מוסלמים, המעוניינים בשימור והפצה של התרבות היהודית המרוקאית, ובקירוב לבבות בין מוסלמים ליהודים. 

הדוכן ביריד עוצב בקונספט של מלאח (רובע יהודי בעיר מרוקאית). על הקירות נתלו תמונות המראות את חיי הקהילה היהודית בעבר ואתרים יהודיים שונים מרחבי מרוקו; הוצג בו אוסף מגוון של ספרים על יהדות מרוקו (בערבית, צרפתית, אנגלית, ספרדית ועברית) לצד תצוגה של פריטי יודאיקה, ועל מסך הוקרנו סרטונים של בתי כנסת מרוקאיים. בין הספרים, הוקדש מקום מכובד לספרי חינוך על השואה, על האנטישמיות ועל מעמדם של יהודי מרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה.

חברי "מימונה", הופתעו לטובה ממספר המבקרים שהגיעו לדוכן – כ-400 איש מדי יום, וסיפרו כי הצעירים סקרנים לדעת יותר על יהודי מרוקו, וחלקם אף הביעו רצון ללמוד עברית. השאלות שלהם נגעו בעיקר לחגים היהודיים, לתורה, לתלמוד, למלאח ואף עלו תהיות מדוע עזבו היהודים את המדינה. לצד אלו, עלו גם כמובן שאלות על ה-7 באוקטובר ועל המלחמה. 

כדי ללמוד יותר על מרוקו והיהודים, שוחחנו עם עינת לוי, יועצת אסטרטגית לפיתוח שיתופי פעולה עם מרוקו והמזרח התיכון. עינת מספרת שהיא נמצאת על הקו בין מרוקו וישראל כבר יותר מעשור, והובילה את התחום הכלכלי והאקדמי בנציגות הישראלית ברבאט.

עינת, מה משך אותך דווקא למרוקו?

"מה שתפס אותי, זו ההרגשה שאני לא יודעת מה זה אומר להיות מרוקאית, למרות שהמוצא שלי ממרוקו. זה מסע אישי-לאומי שהחל מתוך געגוע לאוצרות ולנכסים תרבותיים שנשארו מאחור. סבא וסבתא שלי עזבו ב-1952 את העיר מקנס ועלו לארץ, אבל נפטרו כשהייתי בת 14. באוניברסיטה, במסגרת לימודי המזרח התיכון, לא למדתי כמעט דבר על מרוקו. העניין והסקרנות שלי הביאו אותי לביקור ראשון במרוקו ב-2012, במסגרת סיור לימודי. מעבר לשורשים המשפחתיים, גיליתי שיש נקודות חיבור רבות שאפשר לייצר דרכן שיתופי פעולה בין ישראל למרוקו, בין היתר על בסיס נוכחות של תרבות יהודית. אמנם רוב היהודים עזבו את מרוקו, אך עדיין נותרה שם קהילה יהודית משמעותית, המונה כ-2,000 איש. רובם גרים בקזבלנקה והשאר בערים כמו רבאט, מראקש, פאס, מכנאס, אגדיר, אסווירה ועוד."

איך מתייחסת מרוקו ליהדות וליהודים שלה?

"כשהיהודים עזבו את מרוקו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת, המלך חסן השני, אמר: 'כשיהודי עוזב את מרוקו, אנחנו לא מאבדים אזרח אלא מרוויחים שגריר.' אמירה זו סללה את הקשר בין מרוקו לישראל, כי בעיני המוסלמים במרוקו, היהודים שעזבו נותרו מרוקאים לכל דבר, ותחושת השייכות נשמרה. עד היום, לפי תפיסת הלאומיות המרוקאית, הזכות לאזרחות מרוקאית נשמרת ארבעה דורות אחורה! בכל אופן, המרוקאים רואים את היהדות כחלק מהמרקם החברתי, חלק מה-'אנחנו'. העניין הפך לרשמי ב-2011, כשמרוקו הכירה במרכיב העברי כחלק מהסיפור המרוקאי השלם, במסגרת תיקון שהוכנס לחוקה. בהמשך, משרד החינוך במרוקו אף שילב את היהודים בתוכנית הלימוד בבתי הספר, כדי ללמד את התלמידים על החברה המרוקאית, על החיים המשותפים של יהודים ומוסלמים ועל המגוון התרבותי, הדתי והלשוני של מרוקו."
 

מה היו היחסים בין מרוקו לישראל טרם הסכמי אברהם ומה טיבם היום?

"היה שילוב בין קשרים ביטחוניים מתחת לפני השטח שנמשכו עוד משנות החמישים, ובעיקר קשרים אזרחיים, שהתבססו על קשר היסטורי ותרבותי. הסכמי אוסלו הביאו את ישראל ומרוקו לכונן יחסים רשמיים, שנמשכו עד להקפאת היחסים בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000. עם זאת, במרוקו תמיד ידעו להציב את הקשר האנושי בין העמים מעל לכול, ושמרו על דלתה של מרוקו פתוחה לתיירות מישראל. תנועת התיירות, שהייתה ועודנה 'מבוססת געגוע', הפכה את מרוקו לחלק ממרחבי השייכות של החברה הישראלית ושיתופי פעולה כמו פסטיבלים של מוזיקה אנדלוסית ויוזמות לשימור מורשת יהודית, אפשרו לקשרים להתפתח ולהתחמם מלמטה למעלה.
לאחר חידוש היחסים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2000, חוו המדינות מומנטום אדיר בפיתוח הקשרים ביניהן כמעט בכל תחום. נפתחו משרדי קישור, החלו טיסות ישירות, נערכו ביקורים רשמיים, החלו שיתופי פעולה בתחום האקדמי והקשרים הכלכליים פרחו. 

"מאז מלחמת 'חרבות ברזל', המומנטום החיובי נפגע, במרוקו התקיימו הפגנות רבות וכמה מהפוליטיקאים המרוקאים ניסו לנצל את המצב לטובתם, השמיעו אמירות אנטישמיות וקראו לביטול היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. למרות זאת, מבחינה אסטרטגית, הקשר עם ישראל חשוב למרוקו, כמו גם השמירה על תדמיתה כמדינה רב-תרבותית שוחרת שלום. לכן, המרוקאים משקיעים מאמצים רבים בשמירה על הפתיחות והמתינות המרוקאית, אולם המאמצים המרוקאים נעשים בשקט. 

"בתחום המדיני, שיתופי פעולה מתקיימים במשורה ומתחת לפני השטח, בעיקר בתחום הביטחוני. השגריר המרוקאי נותר בישראל באופן רציף, וזאת אמירה בפני עצמה, ומרוקו היא המדינה היחידה שקיבלה אישור מישראל לשלוח סיוע הומניטרי לעזה דרך נתב"ג. התיירים הישראלים ממשיכים לטוס למרוקו, למרות שהטיסות הישירות הופסקו ויש אזהרת מסע, ואנשי עסקים ממשיכים לנוע על הקו. 

"לסיכום, היחסים בין ישראל ומרוקו ממשיכים בימי שלום ומלחמה כאחד, ודווקא הניטרליות היחסית של מרוקו, עשויה לאפשר לה למלא תפקיד חשוב ביום שאחרי המלחמה, במסגרת קואליציה אזורית שתוביל את תהליכי השיקום בעזה. הקשר הטוב שמקיימת מרוקו עם שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – ועם יתר חברות הקואליציה, והסמכות הדתית של מלך מרוקו, לרבות תפקידו כיו"ר ועידת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הם רק חלק מהנכסים שמרוקו יכולה להביא למשימה מורכבת זו."