פרופ' קולינס: "האם מדע ואמונה באמת סותרים אחד עם השני?"

'פרויקט הגנום האנושי' היה אחד המיזמים הבינלאומיים הגדולים של ראשית המילניום. מדובר בפרויקט מדעי, ששאף לשרטט מפה של אבני היסוד של גוף האדם – הגנים. הגנים, למעשה, קובעים את זהותו הבסיסית של האדם הנושא אותם, את מראהו, קולו, אופיו, וכל תכונה מולדת שיש לו. הפרויקט נחל הצלחה כבירה, יצר מהפכה בחקר גוף האדם, והקפיץ את הרפואה קדימה. בטקס שנעשה בעקבות סיום הפרויקט בשנת 2000, לאחר נאומו של נשיא ארצות הברית קלינטון, נאם מי שהוביל את הפרויקט – פרופסור פרנסיס קולינס. הוא פתח את נאומו כך:

"היום הוא יום שמח עבור העולם. אני חש יראת כבוד והשתאות נוכח ההבנה שזכינו בהצצה ראשונה לספר 'הוראות ההפעלה' שלנו, שהיה ידוע עד כה רק לאלוהים". 

הזכרת שם האל במעמד זה נראה תמוה לרבים שרואים קונפליקט בין אמונה ומדע. בין אם מדובר באנשים מאמינים, שרואים בגילויים המדעיים סתירה לכתבי הקודש או עיקרי האמונה, ובין אם מדובר באתאיסטים שרואים את האמונה באל כלא רציונלית. אולם, בעיני קולינס, נוצרי מאמין ומדען, לא רק שאין סתירה בין האמונה והמדע, אלא שהם גם משלימים. את השקפת עולמו הוא פרש בספרו 'שפת האל' (The Language of God).

קולינס נולד ב-1950 בוירג'יניה שבארצות הברית. הוא למד כימיה וכימיה פיזיקלית באוניברסיטה, והתלהב מהרעיון שניתן לתאר את התפתחות החיים בצורה מתמטית. בשלב מסוים החליט לעבור לעסוק ברפואה, כדי לעשות משהו שיש בו עזרה מעשית לזולת. הוא מספר שבצעירותו היה אדיש לשאלות שבאמונה. הרגע שטלטל אותו היה כאשר אחת החולות שלו, קשישה מאמינה ששכבה על ערש דווי, שאלה אותו אם הוא מאמין באלוהים. הוא היה נבוך ואמר "שהוא לא באמת יודע". ההלם שהיה על פניה גרם לו להבין שהוא מעולם לא באמת עסק בזה לעומק, ובעקבות זאת החל לחקור את הנושא. 

החוק המוסרי

הוא החל לקרוא ספרים אקראיים שמצא על הדת, אך התאכזב מאד. הוא כבר חשב לזנוח את העניין, עד שנפל לידיו ספר מאת ק.ס.לואיס, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 ואדם מאמין (ידוע כמחבר סדרת הספרים 'נרניה'). קולינס התרשם מאד מהספר שהיה גדוש בטיעונים מעמיקים, ומספר שהרעיון שהכי הרשים אותו היה "החוק המוסרי". כאשר אדם שואל את עצמו "כיצד נכון לפעול?", או "האם זה בסדר מה שעשיתי?", הוא, בעצם, מנסה להבין מהו החוק המוסרי. אך, כיצד אנחנו יודעים לענות על כך לעצמנו? קולינס טוען שהמדע אינו יכול לספק תשובה לשאלה זו, וניתן ללמוד זאת רק באמצעות הקשבה פנימה למצפון. "החוק המוסרי" הוא נחלתה של האנושות בכל התרבויות והזמנים, והוא כולל נדיבות ועשיית חסד ללא פניות. עובדה זו מאתגרת את עקרונות האבולוציה, לפיהם לאנוכיות ולרצון לדאוג לעצמך ישנה עדיפות עליונה, ובכל זאת, כך הוא כותב: "אם אנו בוחנים בזהירות את הקול הפנימי, שלפעמים אנו מכנים מצפון, המוטיבציה לפעול מתוך אהבה שכזאת קיימת בכולנו, למרות הניסיונות להתעלם מזה" (עמ' 27).

תובנה זו גרמה לו להאמין, שלמרות המסירות שלו למדע והחשיבות שהוא מייחס לו, ישנן שאלות מהותיות לקיום האנושי, כמו משמעות החיים והחוק המוסרי שהמדע פשוט אינו יכול לענות עליהן. כך התחילה דרכו אל האמונה.

שתי חזיתות במאבק על ההרמוניה

עיקרו של הספר מוקדש להתמודדות עם המתנגדים לרעיון שיש הרמוניה בין אמונה ומדע בשתי חזיתות. מצד אחד, ישנם האתאיסטים שדוחים את קיומו של האל, ומצד שני, ישנם ה'בריאתנים', זרם נוצרי־אמריקאי, שמנסה לערער על תגליות מדעיות שהתבססו במחקרים, ורואה בהן סתירה לאמונה. קולינס סוקר שורה של תיאוריות מדעיות, ומראה כיצד הן מתיישבות, ואף, לתפיסתו, מבססות את האמונה.

בניגוד לאמונה שרווחה במדע העתיק לפיה היקום היה קיים מאז ומעולם, הפיזיקה המודרנית הוכיחה שליקום יש נקודת התחלה – 'המפץ הגדול'. בנקודת זמן זו היה כל החומר מכונס בנקודה אחת מזערית, שמתוכה הכל התפשט. קולינס מפרט את התגליות המדעיות שהובילו לגילוי זה, ומגיע למסקנה, שלא רק שממצא זה אינו סותר את האמונה, אלא אף מבסס אותה: "'המפץ הגדול' ממש מתחנן להסבר מתחום האלוהות. מהממצא הזה נגזרת המסקנה, שלטבע יש התחלה מוגדרת. אני לא רואה כיצד יכול הטבע לברוא את עצמו. רק מציאות על-טבעית, שנמצאת מחוץ לחלל ולזמן, יכלה לעשות זאת" (עמ' 67).

בהמשך הוא מפרט את התהליך שבו התפתח היקום מראשיתו עד היווצרות כדור הארץ והחיים שעליו. התפתחות זו נגרמה בידי כוחות שפועלים על פי חוקים של משיכה ודחייה של חומרים, כשלכל כוח כזה יש "קבוע מתמטי" שקובע את עוצמתו. בניגוד לכל הסתברות הגיונית, "קבועים" אלה נקבעו באופן שגרם להיווצרות החיים. כל שינוי קטן בהם היה מונע היווצרות של חיים, ומשאיר את העולם ככאוס דומם. בלשונו של קולינס: "קיום היקום, כמו שאנו מכירים אותו, נשען על חוד התער של החוסר הסתברות...". 

אבולוציוניזם מאמין

'תורת האבולוציה' היא תיאוריה מדעית מבוססת, שמסבירה באמצעות כמה עקרונות פשוטים, כיצד יכלו להתפתח מתא בודד צורות חיים מורכבות ובתוכן האדם. במסגרת הדיון שלו באבולוציה, מתמודד קולינס עם מתנגדים מהחזית השנייה – הבריאתנים. קבוצה זו רואה צורך למצוא "חורים" בתהליך האבולוציה, כפי שהוא מוצג בידי המדע, על מנת שיוכלו להכניס ל"חורים" אלו התערבות אלוהית חיצונית. הם מנסים להשתמש בכלים סטטיסטיים, במטרה למצוא היכן המדע כושל, משום שלדידם מקומות אלה הם הפתחים לאמונה.

קולינס טוען, שטענותיהם אינן עומדות בביקורת מדעית, ושאין סיבה לחשוב שה"חורים" שהציגו לא ימולאו בהמשך. אבל מעבר לזה, הוא רואה בגישה זאת "חילול הקודש", משוםי שהיא מציגה את האל כמן מכונאי לא מוצלח, שכל רגע צריך לבוא ולתקן את המכונה שבנה, במקום לאפשר לה לעבוד לפי ההוראות שנתן לה מלכתחילה. 

מלבד זאת, עדיף להאמין באלוהים באמצעות מה שאנחנו כן יודעים ולא באמצעות מה שאנחנו לא יודעים (עדיין). העקרונות המתמטיים והסדר של הבריאה, שמתגלים באמצעות מה שהמדע כן יודע, משמעותיים עבור המאמין הרבה יותר מכל מיני "חורים" שעדיין לא ברור מה ההסבר להם. הנוכחות האלוהית אינה מתגלה בהתערבות בתהליך האבולוציה תוך כדי התהליך, אלא בחכמה שהוחדרה במערכת מלכתחילה, והיא שאפשרה את התפתחות החיים. המאמין יכול וצריך לראות את תהליך האבולוציה כפלא מעורר השתאות ומלא תבונה שנוצר על ידי האל. 

השקפה זו הוא מכנה בשם 'אבולוציוניזם מאמין', על מנת לבדל עצמו הן מהבריאתנים והן מהאתאיסטים.

הרמוניה עתיקת יומין

הגישה שרואה הרמוניה בין אמונה ומדע אינה חדשה וקולינס מודע לזה. הוא עצמו מצטט רבים מחכמי העבר, מהיהדות, הנצרות והאסלם. אחד החכמים שהוא מצטט הוא רבי משה בין מימון (הרמב"ם), שחי במאה ה-12 והיה רופא, מדען, פילוסוף, מנהיג ורב גדול. קולינס מציג גישה דומה לזו שהציג הרמב"ם 900 שנה לפניו, שראה את חכמת האל דווקא בהרמוניה של חוקי הטבע כפי שניתנו לעולם בראשית הזמן, ולא בהתערבות חיצונית שמפרה אותם. לפיכך, ראה הרמב"ם בלימוד הטבע ובחקירה מדעית חובה דתית, משום שמתוך כך האדם לומד את מעשיו החכמים של הבורא, והדבר מביאו להתפעם מגדולתו ולהתמלא באהבתו. 

בעיני, יש בטיעונים של קולינס יושרה רבה. גם בנקודות בהן לא השתכנעתי מטיעוניו, נדמה שהוא מציג אותם בצורה שקולה ומעוררת מחשבה. ישנה רכות שמלווה את כתיבתו, וניתן לחוש בה ספקנות בריאה שנובעת מתוך ענווה. הוא עצמו מתייחס לספקנות כחלק מהותי של אמונתו.

אסיים בדבריו היפים: "ספקנות היא חלק בלתי נפרד מהאמונה. במילותיו של פול טיליך: 'ספק אינו ההפך מאמונה - אלא אחד ממרכיביה'. אם הנימוקים לטובת האמונה באל היו מוחלטים, העולם היה מלא באנשים מאמינים שהיו נוהגים לפי דת ואמונה אחת. אבל, נסו לחשוב איך עולם כזה היה נראה! עולם שבו הבחירה להאמין הייתה נשללת על ידי וודאות מוחלטת של ראיות. היה זה לא עולם מעניין" (עמ' 33-34).