מה לעשות כשחבר או אדם קרוב מתלונן שרע לו?

מה עושים כשמישהו בסביבתנו נראה מדוכא, סבל אובדן, או מביע תסכול ואכזבה קשים? כתבה שהתפרסמה לאחרונה בניו יורק טיימס, הצביעה על כך כי הולכים ומצטברים מחקרים לפיהם הדרך הטובה ביותר לעזור לאדם להתגבר על רגשות כאובים היא לפתוח אותו בשיחה. 

נשמע מובן מאליו? עדיין, זה לא כזה פשוט. כמעט כל אחד שהלך לנחם אבלים אי פעם, היה עד לאנשים שמנסים לעודד במילותיהם ומשיגים את האפקט ההפוך. חקירות על סוג הטיפול שקיבל המנוח, אמירות מסוג 'לפחות עכשיו לא תצטרכו לטפל בו' וסיפורים מרתקים על אנשים אחרים שהכרתם וחוו אובדן, לא מסייעים בכלום לאבל שבור הלב, ורק מספקים חומר לממים וציוצים ויראליים על חוסר הטקט המפליג של האנושות.

מה כן יכול לעזור? לפי כמה מחקרים שצוטטו בכתבה של הניו יורק טיימס, אמירות שנותנות תיקוף לרגשות, מסוג 'אני מבינה למה את מרגישה ככה', או: 'זה נשמע מאד קשה', נתפסו כמנחמות במיוחד על ידי אלה שבצד השני. לעומת זאת, אמירות שמנסות במוצהר לשנות את הרגש, מסוג 'בוא נרגע קצת' רק מגבירות את סערת הרגשות. אמירות ברוח הפסיכולוגיה-חיובית, כמו:  'בא נסתכל על הסיטואציה מהצד השני', 'נסה להתמקד בחצי הכוס המלאה' גם הן לא סייעו כלל. אנשים במצוקה רגשית נזקקו קודם כל לתיקוף הרגשות שלהם, לאישור שמה שהם מרגישים הוא לגיטימי. כשאנחנו שולפים אמירות שרומזות לאנשים שהם מגזימים והתגובות שלהם מופרזות, מסבירים החוקרים, זו בעצמה פגיעה שגורמת להם, מטבע הדברים, רק להפוך אמוציונאליים יותר. 

אבל מה לגבי עזרה מעשית לאנשים שמתמודדים עם רגשות קשים? המחקר מצא שלאמירות השואפות לסייע בשינוי המצב הרגשי יש מקום – אם הסובל משדר שהוא מעוניין בכך. מי שרק אומר 'אני מרגיש שלא אכפת להם ממני', מן הסתם רוצה רק לשמוע תגובה אוהדת שזה קשה מאד להרגיש ככה. מי שאומר 'הלוואי ולא הייתי מרגיש ככה' או: 'אני באמת מחפש לזה פתרון' – ישמח כנראה גם לאמירות נוספות מעבר לתיקוף הרגשות.

אילו אמירות? החוקרים מצאו שבאופן מעניין, שטת העידוד שהוכחה כיעילה יותר מכל עבור אלה שחפצו בעידוד, הייתה עזרה להכיר בכך שעל אף שהמצב הנוכחי מאתגר מאד, הוא לא בהכרח יהיה כך תמיד. 

מעניין לגלות עד כמה ההמלצות הללו נטועות עמוק בחכמת היהדות. שלמה המלך ממליץ: 'דאגה בלב איש ישיחנה' ואחד הפירושים בתלמוד לכך הוא ששיחה עם אחרים על צרותיו מקלה על האדם את הנטל הרגשי. המשנה מזהירה: 'אל תרצה אדם בשעת כעסו' – כלומר, כשחברך זועם ונסער זה לא הזמן לפייסו ולומר לו 'להרגע'. דיני האבלות גם הם מקפידים על כך שהאבל יפתח בדברים כדי שהמנחמים יוכלו ללכת בכיוון שהוא מעלה במקום ליזום ניסיונות עידוד מגושמים משלהם. 

ומה באשר לתזכורת שמה שקשה היום לא בהכרח יהיה קשה מחר? סיפור יהודי עתיק יומין על שלמה המלך מספר כי היה לו חותם שעליו נכתב: 'גם זה עבר'. חותם זה שמש כתזכורת שכל מה שאנחנו חווים בחיים הוא זמני. תחושת הנצחון במשחק של היום. כאב המריבה של מחר. סיפוק ההצלחה בפרויקט מחרתיים. האכזבה מכשלון במבחן בעוד שלושה ימים. 

הנקודה החשובה ביותר העולה בספרות המחקרית, עם זאת, היא התזכורת עד כמה הכרחיים קשרים אנושיים להתמודדות עם רגשות קשים. מחקר שצוטט בכתבה בהבלטה מצא כי אנשים בדרך כלל לא מבינים עד כמה עצם העובדה שהם מוכנים 'להיות שם' בשביל האחר מוערכת על ידי הסובל, גם אם מילות העידוד שלהם אינן מושלמות. לדעת בדיוק מה לומר לאדם עצוב זה חשוב. להיות לידו או ליצור קשר כדי שבכלל תהיה הזדמנות לומר את הדברים הללו, חשוב אפילו יותר. 

בספר איוב, בו מתואר כיצד איוב מאבד את כל ילדיו ורכושו וחולה בעצמו, נכתב כי בורא עולם הזהיר את השטן לפני שיצא להתעלל באיוב: 'אך את נפשו שמור'. חני וינרוט המנוחה, שכחולת סרטן סופנית שימשה מקור השראה ועידוד לרבים, נהגה לפרש זאת כך: איוב איבד הכל, אבל את חבריו השטן לא לקח לו, והם אכן באו לעודדו. מדוע? כי השטן הוזהר לשמור על נפשו של איוב. ולקחת מאדם את האפשרות לפרוק את כאבו בפני חבריו – פירושו לקחת את נפשו. 

אז מה עושים כשנתקלים במישהו כואב? חושבים על מה שאומרים, בהחלט. אבל קודם כל – נמצאים שם בשבילו, שומרים בכך את נפשו.