האם היה אפשר למנוע את הסבל של אופק ראשון?

אופק ראשון, הנערה שנבחרה להשיא משואה ביום העצמאות השנה, זכתה לכבוד בשל האופן בו העלתה מודעות לבעיה הכאובה של חרם על ילדים במוסדות חינוך, ובזכות פעילותה החברתית מאז נגד התופעה. 

מדוע נגעה אופק לליבם של אנשים רבים כל כך שצפו בסרטון שפרסמה לפני מספר שנים? משום שגם מי שלא היה ילד מוחרם, לרוב חווה בשלב זה או אחר את תחושת הכתף הקרה מהחברה. נכון, רובנו לא חווינו התעללות מתמשכת של שש שנים כמו אופק, אבל לא לשווא אנשים דואגים תמיד כיצד ישתלבו בכל סטינג חברתי חדש. בין אם מדובר בבית ספר חדש, בצבא, באוניברסיטה, במקום עבודה – אנחנו רוצים להרגיש שהחברה מקבלת אותנו. גם אם איננו מעוניינים להיות הפופולריים ביותר, לכולנו חשוב לא לסבול מלעג והצקות סביבתיות. 

חרמות ונידוי חברתי הם לא מאפיינים של הילדות דווקא. ספרות מחקרית נרחבת מצביעה על כך שאנשים יכולים להמשיך לחוות את הכאב וההשפלה של הדחייה החברתית בכל שלב בחייהם. אולי בכיתה ג' דחייה חברתית מתבטאת בילד שלא נבחר אף פעם למשחקי כדור ואף אחד לא רוצה לשבת לידו, אבל מבוגרים ממשיכים היטב את המסורת בשלל התנהגויות כמו הקנטה, שתיקה רועמת, הדרה מפעילויות משותפות, וכן הלאה. והסבל שיוצרת הדחייה החברתית הוא אמיתי לגמרי: מספר מחקרים מהעשורים האחרונים מצאו כי אותה מערכת כאב מרכזית במוח שנדלקת כתגובה לכאב פיזי מתעוררת גם כתגובה לעיבוד של כאב חברתי. יחס לא הוגן, התעלמות, זלזול מהזולת – כל אלה יוצרים שינויים אמיתיים בפעילות המוח, ממש כמו תאונה פיזית. 

אחד הניסויים המעניינים ביותר שמודדים את השפעות הדחייה החברתית הוא המשחק 'סייברבול' – כדור סייבר. במשחק הזה משתתפים משחקים על המחשב כשהם מאמינים שהם חלק מתרגיל ויזואליזציה. במסגרת המשחק הם מוסרים כדור דרך האינטרנט לשני משתתפים נוספים. על המסך הם רואים דמויות אנימציה המייצגות אותם ואת השחקנים האחרים, ומקבלים הדרכה שכאשר הכדור מגיע אליהם הם צריכים להקליק על השחקן שלו הם רוצים למסור, והמסך מראה את הכדור עובר משחקן לשחקן. ההטעייה בניסוי כוללת הסבר למשתתפים שעליהם לדמיין את המשתתפים אחרים ולנסות לראות בעיני רוחם איפה הם נמצאים, מה מזג האוויר והגיאוגרפיה במקום ממנו הם מגיעים, וכן הלאה. נאמר להם גם שלא חשוב למי מוסרים את הכדור, ושכל המשתתפים בניסוי עוסקים רק בתרגול היכולת שלהם לערוך ויזואליזציה מנטלית. מטרת ההבהרה הזו היא להעביר מסר שאי קבלת הכדור הוא לא סימן לכשלון.  

למעשה, עם זאת, המשתתפים האחרים הם דמויות מחשב לא מציאותיות. בגרסה אחת של התוכנה הן מוסרות את הכדור לנסיין שליש מהפעמים, בעוד בגרסה השניה הוא מקבל אותו רק פעם אחת בהתחלה. התוצאה של הניסוי? באופן גורף, אלה שלא קיבלו את הכדור דיווחו על ירידה משמעותית בתחושות של שייכות, הערכה עצמית, שליטה ומשמעות, ודיווחו גם על עצב, כאב וכעס. בחיים האמיתיים, מול אנשים עם פנים וקול, אין ספק שאימפקט הדחייה חמור פי כמה.

רובנו יודעים לדקלם ש'ואהבת לרעך כמוך' הוא ערך מרכזי ביהדות, אבל האמת היא שהתורה הולכת רחוק הרבה יותר בתביעה מבני אדם להתנהג כראוי לזולתם. אחת העבירות מהתורה נקראת 'אונאת דברים' ונלמדת מהפסוק 'לא תונו איש את עמיתו'. חכמינו גזרו ממנו איסורים על מעשים רבים שעלולים לצער אחרים. כך למשל, 'אונאת דברים' אוסרת לקרוא לאדם אחר בכינוי מבייש ('שמן', 'משקפופר'), להזכיר לו מעשים לא טובים שעשה בעבר, לשטות בבני אדם, או לבזות אותם אפילו ברמז. 'ספר החינוך', ספר שמסכם את כל תרי"ג מצוות ופרטיהן, כותב על מצווה זו כך: "מדיני המצווה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם... ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה".

באופן חריג לתקופה, מחבר ספר החינוך מבהיר כי מצוה זו תקפה גם לילדים קטנים, שברוב שנות ההיסטוריה נחשבו טרף לגיטימי לחוש ההומור של המבוגרים סביבם.

כשאופק ראשון תעלה את המשואה שנולדה מהכאב הפרטי שלה שמצא הד ציבורי, זה יהיה זמן טוב לעצור ולזכור איך נוצרים מצבים קשים כאלה בקרב ילדים, וכיצד הם יכולים להמשך גם בקרב מבוגרים. האזהרות החמורות של החכמה היהודית מפני גרימת כל צער שהוא לזולת – הן הדרך היחידה לבנות עולם בטוח יותר, כזה שאף אדם לא צריך לעבור בו מה שעברה אופק.