נולדה בפולין למשפחה קתולית, התגיירה – והפכה לזמרת ביידיש

כשסיפרתי לבן שלי, שאני הולכת לראיין זמרת ששרה ביידיש, הוא קבע בהחלטיות: "היא בטח זקנה"... מיד פתחתי יו-טיוב והראיתי לו את הזמרת היפהפייה, ש'זקנה' זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליה.

אז למה שזמרת צעירה ומוכשרת תשיר ביידיש? הרי זאת שפה של הסבים והסבתות, שפה של הגלות, ומי בכלל עוד יודע יידיש ורוצה לשמוע שירים בשפה שכבר נעלמה מן העולם...

אז זהו, שממש לא. תתפלאו, אבל היידיש זוכה לעדנה. דווקא לא בישראל, אבל במדינות רבות אחרות כן, כמו ארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, פולין ורוסיה.

"אלע טאג גייען נישט אוועק אין איין טאג" ("ההיסטוריה איננה חולפת ביום אחד")

בעבר הלא כל כך רחוק, היידיש הייתה שפתם של כ-60% מיהודי העולם, וסביבה התפתחה תרבות יהודית ענפה ומשגשגת, שהעשירה את היידיש ותיבלה אותה בעוד ועוד אמרות כנף, פתגמים ומפשטים מצחיקים, יפים ומחכימים.

עד לפני כשלושה דורות, שפת האם ושפת הדיבור של העולים מאירופה שהגיעו לישראל, הייתה יידיש, והמעבר לדיבור בעברית עלה להם במאמצים מרובים. בעשורים שלפני קום המדינה, ולאחר מכן בשנותיה הראשונות של המדינה, היידיש נרדפה, משום שסימלה את הגלותיות ואת "היהודי הישן". תומכי הלשון העברית, ניהלו מלחמת חורמה בכל האמצעים שעמדו לרשותם, כדי לדחוק את רגליה של היידיש אל מחוץ לחיים הציבוריים, ולהשליט את השפה העברית. המלחמה על העברית גרמה לחיכוכים ולמהומות רבות ובסופו של דבר ניצחו מצדדי העברית. הדור הצעיר כבר דיבר בשפה העברית, ולמבוגרים לא הייתה ברירה אלא להשלים עם המציאות שנוצרה.

בוועידת ההסתדרות השישית שהתקיימה בתל אביב, נשאה פרטיזנית בשם רייזל קורצ’אק נאום בפני הוועידה, בו סיפרה את סיפור השמדת יהודי ליטא ומזרח אירופה. את הנאום נשאה הדוברת ביידיש. כשסיימה לנאום, עלה לדוכן בן גוריון, ופתח את דבריו כך: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת…" באולם קמה סערה, והקהל ענה לו: "זו השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים"... אך בן גוריון לא נכנע, הוא תפס את המיקרופון וצעק לתוכו: "זרה וצורמת, זרה וצורמת..". כשנה לאחר קום המדינה, נחקק חוק האוסר הופעה של להקות מקומיות ביידיש, שהורחב לאחר מכן גם ללהקות מחו"ל.

מי שלא מפחדת כלל לשיר ביידיש ואפילו להפך, היא אולגה אביגיל מילשצ'יוק, אמנית קול ילידת ורשה, המתגוררת כיום בירושלים. מילשצ'יוק היא זמרת, נגנית אקורדיון וחוקרת מסורות מוזיקליות מזרח אירופאיות. היא הוציאה כבר חמישה אלבומים של מוזיקה יהודית וישראלית ויוזמת פרויקטים בין-תרבותיים עם אמנים מפולין ומארצות הברית. בארץ תוכלו לראות אותה בקרוב (ב-4 ביולי) במופע שיעלה בבית הקונפדרציה בירושלים, בניהולו של אפי בניה – "א מיידעלע פון פוילן " (נערה מפולין), הנערך בסיומו של מסע הופעות שלה באירופה.

השירים של אביגיל מעוררים לתחייה את העולם הרב תרבותי של פולין בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, כשהיידיש הייתה שזורה בשפה הפולנית, ומנגינות הכליזמרים היהודיים, השתלבו עם שירי הכפריים הרועים בהרים. המופע נוצר בהשראת חייה של מרים נירנברג, זמרת יהודייה מקוברין שפעלה בתחילת המאה העשרים. הופעת הבכורה של המופע נערכה במרכז לינקולן בניו יורק והופעות נוספות התקיימו בקנדה, פולין, סלובקיה ורוסיה. עם חזרתה של אולגה אביגיל לישראל, תפסתי אותה לשיחה בירושלים:

אביגיל, למה את שרה דווקא ביידיש?

"נולדתי בוורשה שבפולין למשפחה קתולית, ומאז ומתמיד נמשכתי לתרבות היהודית ולמוזיקה היהודית של מזרח אירופה. בעקבות השירה שלי ביידיש, החלטתי, עם השנים, להצטרף לדת היהודית. לפני 11 שנה עליתי לארץ, עברתי גיור והיום אני חיה בעין כרם עם שני הילדים שלי, ושרה ביידיש, בפולנית וגם בעברית.

היידיש מייצגת את התרבות המוזיקלית של יהודי מזרח אירופה, ובפולין שלפני מלחמת העולם השנייה היא הייתה שפתם העיקרית של היהודים. העולם היהודי העשיר חרב בגלל המלחמה והשואה ולי חשוב לשמר את ה'שרידים' שנשארו, לשמר את הזיכרון. בין שתי מלחמות העולם, בשנות השלושים של המאה ה-20, היו מלחינים יהודים פולנים מאד מפורסמים (הנרי גולד, יז'י פטרסבורסקי) שיצרו מוזיקת טנגו, קברט ופוקסטרוט במה שהייתה ה'סצינה' בפולין באותן שנים, והשירים האלה התגלגלו אחר כך לתל אביב בשנות הארבעים. אני אוהבת מאד לשיר אותם".

מי מגיע להופעות שלך?

"אני משתתפת בהרבה פסטיבלים של מוזיקה יהודית שמתקיימים ברחבי העולם וזוכים לפופולריות רבה. הקהל שמגיע אליהם הוא ברובו לא יהודי. בשביל הקהל הזה, כמו שיש מוזיקה אפריקאית, אוקראינית או רוסית, כך יש מוזיקה יהודית, שהם מזהים אותה דרך היידיש. לעומת זאת, בישראל, אין בכלל תרבות מוזיקלית ביידיש ואפילו ביום הזיכרון לשואה, לא משמיעים ברדיו שירים ביידיש. מבחינתי, זאת מחיקה של קולם של הקורבנות, שזו הייתה שפתם".

למה שפולנים לא יהודים יבואו להופעה ביידיש?

"יש הרבה אהבה וגעגועים מצד הפולנים היום למוזיקה היהודית הפולנית, בייחוד בערים הקטנות ובאזורים כפריים. במסע ההופעות האחרון שלי, הגעתי לבית כנסת בכפר קטן, שם סיפרו לי המקומיים כיצד עזרו לילדה יהודייה, ששרדה, להתחבא בבור מתחת לאדמה מאימת הנאצים. הם הגיעו להופעה בהמוניהם. בפסטיבל מוזיקה יהודית בעיר טרנוב שבדרום פולין, הופעתי על במה תחת כיפת השמיים, שהיא שריד של בימת בית כנסת שחרב. למרות שירד גשם שוטף, הקהל לא עזב את המקום ולא הפסיק לשיר איתי עד סוף ההופעה.

"בארץ, יש לאחרונה רנסאנס של המוזיקה היהודית המזרחית. יש בתי ספר לפיוט, לומדים מוזיקה מזרחית, אבל למוזיקה האידית לא מתייחסים כלל. אני מאמינה שאם המוזיקה היהודית של מזרח אירופה תקבל מקום והכרה, גם אנשים צעירים יוכלו להתחבר אליה ולהתאהב בה. אני מכוונת את כל העשייה שלי למטרה הזו. ביידיש אומרים: 'אַז מעקאָן נישט אַרײַן דורך די טיר. גייט מען דורכן פֿענצטער' ('אם לא נותנים להיכנס דרך הדלת, מנסים להיכנס דרך החלון'). כלומר, תמיד אפשר להתגבר על כל מכשול".