"חזרנו לאזור מלחמה, אנחנו לא מרשים לילדים לצאת החוצה"

מאז השביעי באוקטובר, רבים מתושבי הפריפריה, יישובי קו העימות בדרום ובצפון, נעקרו מבתיהם וצריכים לעבור מעיר לעיר במרכז, מדירה מושכרת לבית בסאבלט, כדי לנסות ולקיים איזושהי שגרת חיים שהיא בעצם לא סבירה לחלוטין. אולם, גם חלק מהתושבים שנשארו במקומם, סובלים קשות מהמלחמה. יישובים לאורך קו הגבול הצפוני, בגליל המערבי והעליון, נמצאים באזור מלחמה מסוכן, אך על פי החלטת ממשלה, הם אינם נכללים בהגדרה של יישובים מפונים. תושביהם אינם זכאים לשום תמיכה כלכלית, פיצוי או גיבוי כלשהו. הם מרגישים נטושים ומופקרים.

גלעד יהודאי (45), בן קיבוץ שמיר וחבר בפורום "מגן עוטף לבנון", שיתף אותי בחיים הבלתי אפשריים שלו ושל תושבי קיבוצו מאז 7 באוקטובר.

"מיד עם תחילת המלחמה, מה-7 באוקטובר, עוד לפני שהייתה החלטה אם יהיה פינוי מסודר או לא - רוב התושבים שגרים פה בצפון, פשוט נתקפו בפאניקה, בעיקר כאשר המסר מראשי המועצות וגם מהצבא היה – 'עוד רגע חיזבאללה פה על הגדר, אז פשוט תברחו'. זאת הייתה האמירה הראשונית, המיידית, כשאיש לא ידע להגיד עד איזה מרחק יש לברוח ולכמה זמן. כל מי שיכול היה לעזוב – עזב. נשארו כאן רק אנשי כיתות הכוננות, אנשים שלא יכלו לעזוב מסיבות בריאותיות או מפעילים של כל מיני מערכות בקיבוצים שאי אפשר בלעדיהם. מתוך כ-900 תושבים בקיבוץ שמיר (הנמצא במרחק של תשעה ק"מ מהגבול), נשארו באותה עת בקושי 200-100 איש בקיבוץ. אחרי כמה ימים, התקבלה החלטת ממשלה 795 לגבי היישובים המפונים, על פיה, היישובים שנמצאים בטווח של עד 3.5 ק"מ (שנקבע לפי צרכים מבצעיים) – פונו, ואחרים, גם אם הם נמצאים בטווח של 8-5 ק"מ – אינם זכאים לפינוי ופיצוי. כלומר, מבחינת המדינה, מעמדם של קיבוצים כמו שמיר, כפר סאלד או כפר בלום, זהה למעמדן של חדרה, גדרה וראש העין, מבלי לקחת בחשבון את האיום הביטחוני הממשי בו אנו נתונים".

לדברי גלעד, בתקופה הראשונה – עד אמצע אוקטובר 2023 בערך, כולם היו בשוק. כל אחד, לפי יכולתו הכספית, מצא לעצמו פתרון מגורים זמני. גלעד ואשתו אלינור, עם שני ילדיהם, מאי בת 12 ועופרי בן 10, גרו שבועיים אצל אחיו של גלעד במרכז, לאחר מכן עברו לכמה ימים לכפר הנופש האון על שפת הכינרת (לסוג של חופשה כפויה), אחר כך גרו בדירה בזיכרון יעקב ועוד חודש וחצי בדירת סאבלט בכרכור. הכול כמובן על חשבונם. למזלו של גלעד, התפקיד שלו כסמנכ"ל שרשרת אספקה ויועץ משפטי בחברה בינלאומית, שהמטה שלה יושב בשמיר, איפשר לו להמשיך לעבוד גם מרחוק, אך אשתו, שהיא עצמאית (יועצת ארגונית ויועצת קריירה), הפסיקה לעבוד לגמרי. בגלל המצב, כל הלקוחות שלה בצפון חדלו מפעילות או אינם יכולים להיעזר בשירותיה כרגע.

קרדיט: גלעד יהודאי

ומה עם מסגרת לילדים?

"כשהיינו בכרכור, הצלחנו להכניס את הבת שלנו מאי למסגרת לימודים לתקופה מסוימת. את הבן לא הצלחנו, משום שכחסרי מעמד רשמי של מפונים, בית הספר לא הסכים לקבלו. היה קשה גם למצוא מקום לגור, כי אתה בא בלי כלום, לא יכול להתחייב על זמן והמשכיר של הדירה, מתחיל לחשוד אם בכלל תוכל לממן את שכר הדירה. אחרי כחודשיים של טלטולים וחוסר יציבות, החלטנו לחזור לשמיר. החזרה צפונה ליישובים נעשתה בטפטופים, והושפעה גם מהתחלת ההפעלה של מערכת חינוך מינימלית פנימית בקיבוץ".

"חזרנו לאזור שהוא בעצם גמור"

לא חששתם להחזיר את הילדים למציאות של סכנה?

"זאת שאלה שאני ואשתי שואלים את עצמנו כל יום לפני השינה וכל בוקר מחדש. אנחנו חיים בהתלבטות תמידית, כשעל הפרק עומד בעצם מה יותר כואב לך – הפחד שלך, הפחד של הילדים, העניין הכלכלי, הבדידות של הילדים כשהם מנותקים מהקיבוץ ומהחברים שלהם, אי הוודאות לגבי העתיד ועוד. כל יום אני שואל את עצמי האם אני נשאר פה בסכנה, או שובר חסכונות ושוכר דירה במרכז, ומנתק את הילדים מהסביבה שלהם מבלי לדעת לכמה זמן. זה מלכוד. ההתלבטות הזאת משותפת ל-25,000 תושבים שחיים פה מבלי לדעת מה ילד יום, ולצערי, הרבה כבר עזבו ולא יחזרו".

איך נראים החיים שלכם בקיבוץ היום?

"חזרנו לאזור שהוא בעצם גמור. זה אזור מלחמה. יש כאן מאות חיילים בכל הקיבוצים, יש לנו סוללות תותחנים מתחת לבית, ועוברים כאן מטוסים בלי סוף. רעשים תמידיים של מלחמה ושלוש-ארבע אזעקות ביום, לפעמים גם על הבוקר. יש גם ימים ללא אזעקות. בחודשים האחרונים, הווליום של המלחמה רק הולך וגובר. אנחנו חיים פה חיים זמניים. מערכות החינוך חלקיות ביותר, והילדים לומדים במרחב לא מוגן ובשעת אזעקה רצים למקלט ישן של הקיבוץ. כמובן שהם כבר מזהים מה יירוט ומה יציאה, מתי זה כטב"ם ומתי משהו אחר. החל מחודש מרץ התחילו כאן מטחים כבדים של 50-40 טילים שעפים מעל הראש בבת אחת, וזה ממש מפחיד."

אז למה אתם נשארים?

"קודם כל, זה הבית שלנו. פה המשפחה, החברים, החברים של הילדים. אני נולדתי בשמיר (הקיבוץ הוקם ב-1944), הוריי גרים כאן, אשתי הצטרפה אליי ב-2008 וביחד בנינו פה את ביתנו. זה המקום שלנו.

"אחרי מלחמת לבנון השנייה, הייתה פה צמיחה מדהימה. חיינו בידיעה שאנחנו אמנם באזור מאתגר ביטחונית, בפריפריה, אבל יש לנו מרחבי טבע נפלאים ושקט וביטחון. ידענו שצה"ל יגן עלינו. בזמני מלחמה, למדנו 'להתכווץ', לרדת למקלט ולחכות עד יעבור זעם ולפעמים גם לעבור למרכז לתקופה קצרה, אבל תמיד חזרנו.

"מה שקורה כרגע זה בדיוק ההפך; תקופת הזמן לא מוגבלת, האיום הביטחוני לא מוסר ואנחנו חיים בתוך שריפות בגלל הטילים. החינוך חלקי לגמרי, לרופא מומחה צריך לנסוע עד עפולה ולילדים אני לא מרשה להסתובב בחוץ. נוסף לכך, אין שירותים חיוניים – אין בנקים, ושליחים של חברות מפחדים להגיע. קניות של מצרכים אנחנו עושים בכלבו של הקיבוץ או נוסעים חצי שעה לראש פינה או לחצור. רופא ילדים נמצא במרחק של חצי שעת נסיעה במקרה הטוב. מה שיותר חמור הוא, שיש אנשים שהפרנסה שלהם נפסקה לגמרי, משום שרוב הגליל בנוי על עסקי תיירות, שחדלו להתקיים. למשל, אם אתה עובד במלון כפר בלום, שנסגר, מפסיקים לך את החל"ת ולא תקבל יותר דמי אבטלה. אז ממה תחיה?"

איך אתה רואה את החיים שלכם עוד שנה מהיום?

"קשה לי להגיד. אם הייתי יודע שיש חתירה לפתרון הבעיות, הייתי מוכן לחכות. הייתי רוצה לראות שנותנים לי הרגשה של ביטחון אמיתי, שיודעים להרחיק את חיזבאללה ושיש מערכת שיודעת לתמוך בכך מבחינה ביטחונית וגם להשקיע ביום שאחרי ולשקם את האזור, כדי שלתושבים פה תהיה תקווה והם יוכלו לחזור. ברור לי שכרגע זה לא באג'נדה של אף אחד. אני מדבר על ציונות, בלי מירכאות – זהו חבל ארץ שלנו, שאסור לנו לוותר עליו. צריך להבין שאנחנו במצב שמעולם לא חשבנו שנגיע אליו. אנחנו לא מפונקים פה. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מהמקלט. גדלנו עם חיזבאללה מעל הראש שלנו כל החיים, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שחיינו בשקר 15 שנה. היום, אין זכות קיום לקו עימות, לאזור פריפריה מסוכן מבחינה ביטחונית, בלי נוכחות של המדינה והבטחה של שקט לשנים קדימה."