גיא ששון, זוכה הרולאן גארוס: "יש חיים אחרי הפציעה"

לא בכל יום ספורטאי ישראלי מצליח לכבוש את הפסגות הגבוהות ביותר, לזכות בתהילת עולם ולשמש 'כאור לגויים' במובן הספורטיבי.  

רגע מכונן שכזה התרחש בחודש שעבר עם זכייתו של הטניסאי הפראלימפי, גיא ששון בטורניר הרולאן-גארוס בפאריס, אחד מארבעת טורנירי הגראנד-סלאם היוקרתיים בעולם. הזכייה התרחשה בבוקר שבת, בעוד החדשות המשמחות על שחרורם של ארבעה חטופים מרצועת עזה הרטיטו את הלב של כולנו. גם גיא, כישראלי בכל רמ"ח איבריו, לא נותר אדיש ובחר להקדיש את ההישג עבור השבים לארצנו.

"המאמנת שלי סיפרה לי על כך תוך כדי משחק הגמר. התרגשתי בטירוף. ברגע שניצחתי, הרגשתי שאני חייב להקדיש את הזכייה הזו עבורם", הוא מספר.

נופל וקם

עוד נחזור לזכייה המרגשת של ששון בתואר הנכסף בעיר האורות, אולם קודם לכן עלינו לתהות על קנקנו של אדם מיוחד ומעורר השראה.

הוא בן 44, נשוי לאיה ואב ל-4 ילדים (מור בן 14, אמית בת 12, שי בת ה-8 וליעד בן ה-5). את השנים האחרונות בחר גיא להקדיש לקריירה חדשה כטניסאי פראלימפי, כאשר תוך פרק זמן קצר של שנים בודדות, הצליח לבסס את מעמדו בצמרת העולמית ולגעת 'באבק הכוכבים' בטורנירים הנחשקים ביותר.

בראיון מיוחד עבור VLU משחזר גיא את רגעי התאונה הקשה אותה עבר, ומשתף בגילוי לב כי חרף האתגרים והחיים שהשתנו מקצה לקצה מבחינה גופנית, הרי שבכל מה שקשור לאורך רוח ולתעצומות הנפש, ידו עוד נטויה.

"הפציעה שלי התרחשה בשנת 2015, עקב תאונת סנובורד. לא ראיתי שהמדריך עומד בקצה הצוק, כשבפועל מה שקרה הוא שעברתי אותו כל הדרך למטה. כשנפלתי הרגשתי כאב חד בגב. מיד הבנתי שמשהו לא טוב קרה. כבר בפינוי הראשוני בעודי ממתין לאבחון, ביקשתי מאחי שילווה אותי ויגע ברגליים שלי. לא הרגשתי כלום. אז הבנתי שהמצב באמת חמור. ספגתי פגיעה בעמוד השדרה, שהותירה אותי משותק מהברכיים ומטה. למרות הכל, התגובה שלי לא הייתה דיכאונית. מהרגע הראשון עסקתי בשלב הבא, מתי אגיע לשיקום ומתי אוכל להתחיל לעבור תהליך על מנת לחזור לעצמי ככל האפשר. לא חוויתי משברים נפשיים, מסיבה הפשוטה שבחרתי לעסוק בעתיד. במה אני צריך לעסוק, במחויבות שלי לילדים, לאשתי, וכמובן לעצמי".

קרדיט: צילום פרטי

איך הגעת לטניס?

"את הטניס הכרתי מחדש כחלק מתהליך השיקום. בתור ילד שיחקתי, כך שאת הבסיס הכרתי. אחרי שסיימתי את השהות בבית החולים, חיפשתי מסגרת ספורטיבית. מועדון ספיבק רמת-גן אימץ אותי ודחף אותי מהר מאוד לטניס. אפשר לומר שנשאבתי מיד. גיליתי פנינה למרגלות נהר הירקון, שמצילה נפשות רבים על בסיס יומי. גיליתי גם עד כמה קשה הענף בכיסאות גלגלים, אבל באותה נשימה הספורט הזה משך ואתגר אותי".

איך נראית קריירה של טניסאי פראלימפי ברמה עולמית?

"מדובר בספורט מקצועני לכל דבר ועניין. מהר מאוד מצאתי את עצמי עובר לשגרת אימונים מאוד סיזיפית של אימון או שניים ביום, שעה וחצי חדר כושר ועוד שעה וחצי של התאוששות, כולל שמירה על תזונה נכונה ואימונים מנטאליים. אני נמצא הרבה בחו''ל, בין 15-12 תחרויות בשנה".

מה ההבדל בין טניס 'רגיל' לטניס בכיסאות גלגלים?

"טניס כסאות גלגלים הוא טניס לכל דבר. המגרש, המחבט, הכדור, הזמנים והחוקים. הכל זהה לחלוטין, למעט העובדה שלנו מותר שהכדור יקפוץ פעמיים, ובתנאי שהפעם הראשונה קפצה בתוך תחומי המגרש. כמו בסבב העולמי הרגיל , אנחנו משחקים על שלושה סוגי משטחים - קשה, חימר ודשא. הקושי הגדול וההבדל המשמעותי ביותר הוא שבניגוד להולכים שחובטים עם הידיים ורצים עם הרגליים, אנו בכיסאות הגלגלים גם חובטים עם הידיים, ומיד נדרשים 'לרוץ', שוב עם הידיים. האתגר הגופני הוא גדול, אך יש בו גם סיפוק רב".

בחזרה לרולאן גארוס. הטורניר היוקרתי הנחשב ללב הפועם של הטניס העולמי, האיר פנים לששון שהצליח לגבור על מספר מתחרים, בדרך לזכייה מופלאה. בחודש הבא הוא עתיד לחזור שוב למגרשי החימר בפאריס, בהם ישאף לשחזר את ההישג הפנומנלי, הפעם כנציג המשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בפריס. במקביל, הוא משתתף בימים אלה בטורניר גראנד-סלאם נוסף, הלא הוא טורניר ווימבלדון האקסקלוסיבי באי הבריטי. נאחל לו בהזדמנות זו הצלחה גדולה.

גיא, עד כמה זה מאתגר להיות ספורטאי ישראלי בימים אלה?

"דווקא לאור העובדה שאני מתחרה הרבה בעולם, וליד השם שלי תמיד מופיע דגל ישראל, אני דואג באופן קבוע להחצין ולהגדיל כל סממן שמזהה אותי כישראלי. אין גאווה גדולה מלהתחרות כישראלי בזמנים אלה, זה מחזק אותי, מחזק אחרים, ובעיקר מראה לעולם שאנו פה ונמשיך להיות פה לנצח".

איזה מסר היית רוצה להעביר למי שמתמודדים עם אתגרים גופניים או נפשיים בימים אלה.

"המסר שלי הוא כזה – יש חיים אחרי הפציעה. אם הם יהיו טובים ואיכותיים, או קשים ומתסכלים – זה תלוי רק בנו. כשאתה נמצא ברגע האירוע, באותו רגע הכל נראה חשוך. אבל אם רק נביט קדימה, ונתעסק בלנצל את הקלפים החדשים שקיבלנו בצורה הטובה ביותר, נוכל לייצר חיים טובים ומלאים. שונים ממה שהיו, אבל לא בהכרח פחות טובים. בעולם היום יש המון אפשרויות לאנשים עם מוגבלויות למצות את עצמם. רק צריך לחלום, להאמין ולעבוד קשה - ובעזרת השם, חלומות מתגשמים".