ג'ו ביידן פרש מהמירוץ – אבל למה רק עכשיו?

פרישתו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מהמירוץ לנשיאות זיכתה אותו אמנם בגל של שבחים על הירואיות, הקרבה למען המדינה ומנהיגות מופתית, אבל בעלי אוזן חדה שמעו מאחורי הקומפלימנטים בעיקר מוזיקה טרגית. עבור מי שעקבו אחרי הדרמה שהתחוללה בזירה הפוליטית האמריקאית מאז העמות עם דונלד טראמפ, בו ביידן התנהל כישיש שזה מכבר איבד את רוב יכולותיו הקוגניטיביות, הפרישה של ביידן אינה צעד מפתיע. מה שכן מפתיע הוא הדרך הארוכה שנדרשה כדי להביאו לנקודה זו.

כמובן, מאחורי כל מנהיג מזדקן שאינו באמת מתאים כבר לתפקידו עומדת בדרך כלל חצר אינטרסנטית שמעוניינת לשמור אותו על הכסא מסיבותיה שלה. משפחה שנהנית מהמעמד היוקרתי; עוזרים שמרגישים כמי שמנהלים את המדינה;  אנשי צוות שמצאו את עבודת חלומותיהם. אבל כל זה עדיין לא מספק תשובה מלאה לשאלה. כי אם נדלג רגע על אוזלת היד המבישה של התקשורת שחיפתה על ביידן ולא דיווחה על התדרדרותו, ואם נסיט הצידה את המעגל הקרוב שנאחז בקרנות המזבח בכל מחיר, עדיין נותר ביידן עצמו. אף אדם שהעפיל לדרגת נשיא ארצות הברית איננו שוטה. ביידן עצמו הוא פוליטיקאי כבר למעלה מיובל. הוא מכיר את המשחק האכזרי של הזירה הזו. הוא יודע מהן הציפיות ממועמד שרץ לנשיאות. מה גרם לו לחשוב שביכולתו לנהל קמפיין נורמלי למרות שבחודש הבחירות ימלאו לו 82 סתווים? מדוע הוא האמין שהוא יכול להמשיך לעוד קדנציה, אם כבר עכשיו הוא מותיר רושם של מומיה מהלכת?

לפי כל הסימנים, עד הרגע האחרון ביידן סרב לקבל את הטיעון שהוא מוליך את מפלגתו לקראת תבוסה מובטחת, ושרוב מוחלט של הציבור אינו מעוניין בנשיא קשיש ושברירי כמוהו. הראו לו סקרים שמצאו שיותר משבעים אחוז ממצביעי המפלגה הדמוקרטית מעוניינים במועמד צעיר יותר – והוא פטר אותם בהינף יד. חשפו אותו לכיסוי התקשורתי הנרחב והמזועזע לביצועיו בעימות – והוא אמר שעימותים רעים קורים ושהוא מסוגל עדיין לנאום ולהתראיין במלוא המרץ כדי להעביר את המסר שלו. ראיינו אותו למספר כלי תקשורת והוא כשל בלשונו שוב ושוב, או דיבר במשפטים קטועים, או ענה במלמולים לא ברורים – ועדין הוא הודיע שהוא רץ עד הסוף.

עקשנותו של ביידן הובילה לכך שבמקום תמרון דיפלומטי מאחורי הקלעים, המפלגה נאלצה לירות בגלוי בכל התותחים הכבדים כדי לגרום לו לפרוש. סלבריטאי כמו ג'ורג' קלוני, שכיכב באירוע איסוף התרומות האחרון של ביידן, גויס לכתוב טור לניו יורק טיימס שבו הוא הצהיר שעם כל חיבתו הרבה לביידן, הוא ראה במו עיניו כיצד הוא נחלש וסבור שעליו לפרוש מהמירוץ. סנטורים שעומדים בפני התמודדות קשה בבחירות הקרובות, כמו שרוד בראון מאוהיו, יצאו בהצהרות גלויות על אמונתם שחובתו של הנשיא לפרוש. בסופו של דבר, בכירי המפלגה בסנאט ובקונגרס, אנשים כמו צ'ק שומר וננסי פלוסי, התחילו לדבר בגלוי על מאמציהם לשכנע אותו לפרוש לטובת המפלגה והמדינה. אז ורק אז, כשנותר כמעט בלי בני ברית והבין שכולם תקעו לו סכין בגב, ביידן קיבל את דין התנועה ופרסם ברשת X (טוויטר לשעבר) את המכתב המודיע על פרישתו מהמרוץ.

העיוורון של ביידן - ושלנו

כאמור, קשה להבין למה היה עליו להגיע עד לנקודה זו. ההתדרדרות הבריאותית והקונגיטיבית של ביידן לא התחילה בליל העימות – למעשה, כבר כמעט שנתיים שאנשים שנפגשו איתו מקרוב מדווחים עליה. גם אם התקשורת עשתה כמיטב יכולתה כדי לחפות עליו, וכי הוא עצמו לא ידע את האמת? האם אדם שמסוגל, לפי עדויות הצוות שלו, לעבוד רק בין עשר בבוקר לארבע בצהריים לא מבין שציפיה כזו אינה עולה בקנה אחד עם קמפיין אינטנסיבי? הנשיא עצמו הצהיר בעקבות העימות שעליו לישון יותר ולכן יימנע בעתיד מאירועים אחרי שמונה בערב. האם הוא באמת חשב ששנת שינה מוקדמת כזו תואמת את סדר יומו של מנהיג המעצמה הגדולה, גם לא בתקופת בחירות?

ביידן תואם באופן מושלם לפרופיל של אותה דמות פולקלוריסטית שגם אכלה את הדגים המסריחים, גם לקתה, וגם גורשה מהעיר. הוא נאלץ לספוג שבועות של בוז וזעם מקיר לקיר, מהתקשורת כמו ממפלגתו שלו; הוא הוכרח לפרוש מהמירוץ כנגד רצונו; ואחרי כל זה, מאחר שפרש כמעט ברגע האחרון ורק אחרי לחץ מסיבי וגלוי, אם הסגנית שלו קמאלה האריס תפסיד בסופו של דבר בבחירות – חלק גדול מהאצבעות המאשימות יכוונו אליו, שלא פינה לה את הדרך עוד קודם.

ביידן לא שוטה, גם לא מזוכיסט. קל לגחך עליו עכשיו, מעומק פרשנות-הכורסא החביבה על רובנו. אבל האמת היא שלאורך כל הסאגה הוא הפגין תכונה אנושית מאד: חוסר יכולת לשפוט את עצמנו ואת יכולותינו נכון. אנחנו אולי חיים בעידן שמאדיר את המודעות העצמית, אבל אנחנו עדיין עיוורים לצדדים הפחות מלבבים שלנו עצמנו.

הגמרא קובעת 'כל הנגעים אדם רואה – חוץ מנגעי עצמו'. לכולנו יש עין חדה לפגמים של אחרים. קל לנו להבחין באיוולת שלהם, בצחוק הטפשי, בהתנהלות חסרת האחריות, בנימוסים הלקויים. להבחין בפגמים שלנו עצמנו? זה כבר סיפור אחר לגמרי. כמו ביידן, גם אנחנו לא פעם מתהלכים בעולם עיוורים לכך שגם אנחנו, ולא רק אחרים, מתנהגים לעיתים בטפשות, בפוגענות, או בילדותיות.

חכמת היהדות מלמדת אותנו להפוך את הקערה על פיה. מצד אחד, את הזולת אנו מצווים לדון לכף זכות:  "הווי דן את כל האדם לכף זכות", אומרת המשנה. לאחרים צריך לתת ליהנות מהספק. אל לנו למהר לקבוע שהם קטנונים או רודפי כבוד או חסרי לב; עלינו להאמין שיש הסבר טוב להתנהגותם עד שהוכח אחרת. אבל באשר לנו עצמנו? "הפסוק אומר: 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. אסור לנו להניח שההתנהגות שלנו מושלמת ואין לנו מה לתקן. הקונספט היהודי של 'חשבון נפש' ממליץ לנהל ספרי חשבונות נפשיים ממש כמו ספרי חשבונות עסקיים: להקדיש זמן מדי יום למחשבה על המעשים שלנו, מה היה טוב בהם ומה רע, ומה נוכל לעשות כדי לצמוח ולשפר את עצמנו.

נכון, זה לא תמיד כיף. הרבה יותר נחמד לחיות בלי להתעמק בכל מעשה שלנו ובלי להרהר בחסרונות שלנו. לא כיף – אבל מאד מאד משתלם. האופציה האחרת עלולה להוביל אותנו למצב שבו אנחנו מתבזים בעיני רבים – אבל שוגים באשליות שאין כמונו. תשאלו את ג'ו ביידן.