התלמידים לא קולטים את החומר? אולי כדאי להעזר בשיטת הלימוד המדהימה הזו

במהלך קורס על 'תורת הקוונטים' שלמדתי באוניברסיטה, היה המרצה מפנה מדי פעם לספרי עזר כדי להסתייע בהם להבנת החומר הנלמד. הוא הרבה להפנות לספר שנכתב על ידי פיזיקאי צרפתי בשם קלוד כוהנטנוג'י, שכתב ספר עזר פופולרי לתלמידי פיזיקה. במהלך הסמסטר נתקלתי במקרה בדף השער של הספר העברי הראשון שהודפס בתוניסיה בידי אחד מחכמיה לפני כ-300 שנה. בשער הספר כתוב שמו של המדפיס – ישועה כהן־טנוג'י. הדבר סיקרן אותי, משום ששמו דמה לזה של הפיזיקאי שהוזכר רבות בשיעור, אז הלכתי לבדוק פרטים. ייתכן והוא קרוב משפחה של אותו חלוץ בתחום ההדפסה. ואכן, באוטוביוגרפיה שלו, מספר קלוד כהן־טנוג'י, כי במקור משפחתו נקראה משפחת כהן והיא חיה בעיר טנג'יר. מאוחר יותר המשפחה היגרה לתוניסיה ושם קיבלה את השם כהן-טנוג'י – כלומר, משפחת כהן מטנג'יר. משם, ענף אחד של המשפחה היגר לאלג'יריה. קלוד נולד באלג'יריה כשזו הייתה תחת הכיבוש הצרפתי.

בהמשך הוא מתאר כיצד חונך על ידי אביו שהיה אדם מסורתי, שוחר דעת והשכלה: "הוא לימד אותי את מה שאני רואה כתכונה המהותית של המסורת היהודית – ללמוד, ללמד ולחלוק את הידע שלך עם אחרים". 

דרך אהבת הידע והלימוד הרגיש הפיזיקאי הקוונטי זיקה למסורת ולעבר שלו.

בתוניסיה, שהיא אחת התחנות בהן עברה משפחת כהן־טנוג'י, חיים יהודים ברציפות זה 2,000 שנה. במהלך שנים אלו אכן התפתחה מסורת ענפה, שבמרכזה השאיפה "ללמוד, ללמד ולחלוק את הידע שלך עם אחרים". התפתחו שם הרגלי למידה, שיטות חינוך וכללי כתיבה, שניתן לשאוב מהם גם בימינו. רובם התפתחו סביב העיסוק בכתבי הקודש כמו התנ"ך והתלמוד, אך כוחם יפה גם עבור מקצועות ותחומי דעת אחרים.

עצמאות בלימוד מגיל צעיר

בשיטת החינוך שהתפתחה בתוניסיה, עודדו את התלמידים להשתתף באופן אקטיבי בשיעור, ולא רק להיות מאזינים פסיביים כמו בהרבה מוסדות חינוך עד היום. היו נותנים לתלמידים כבר מגיל קטן להעביר שיעור לשאר הכיתה על נושא שהמורה הורה עליו. המורה היה יושב בצד ושואל את התלמיד שאלות הבנה, וגם שאר התלמידים בכיתה היו רשאים לשאול. עצם הצורך להכין את השיעור היה מטמיע את החומר בלב התלמיד טוב יותר מאשר אילו רק היה מאזין. 

המורה היה נותן לתלמידים שאלות שונות שהצריכו מהם עיון בספרים וחיפוש אחר חומרים רלוונטיים לשאלה, ועל התלמידים היה למצוא את התשובה בעצמם. על התלמיד היה מוטל גם לנסח את התשובה באופן בהיר ומובן. היתה זו שיטה שלא מאכילה את התלמיד בכפית, אלא נותנת לו אתגר ואחריות, ומפתחת בו מיומנויות כתיבה וניסוח.

בנוסף, עודדו את הילדים לכתוב רעיונות וחידושים שעולים בראשם ביחס לחומר הנלמד. כך מתאר זאת הרב מאיר מאזוז, מהבולטים שברבני העדה התוניסאית בישראל: "חינכו את התלמידים מנעוריהם לחדש ולכתוב חידושי תורה, וזה התחיל ממש בטל ילדותם... שהכתיבה מחזקת ומעוררת את הזיכרון... ומצוה ראשונה שבתורה 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'. מלבד הפשט לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות בעולם, יכלול גם כן כוונה שניה לפרות ולרבות בחידושי תורה" (מתוך 'דרכי עיון', מאת הרב מאזוז).

בנוסף לעיסוק בשיטת החינוך, היה גם עיסוק בתנאי המורים ובחובותיהם. רבי משה כלפון הכהן, הרב הראשי של חצי האי ג'רבה, שהיה מרכז יהודי תוסס בדרום תוניסיה, עמד על כך, שלמורים יהיו תנאים סבירים שיאפשרו להם ללמד באופן נינוח. הכוונה לתנאי העסקה טובים ומשכורת הגונה. כמו כן, שתהיינה כיתות קטנות, שתאפשרנה יחס אישי ומעקב אחר התלמידים ואופן התקדמותם. כיתה אידיאלית אמורה לכלול לא יותר מ-25 תלמידים. בנוסף, הוא תבע מהמורים להגיע מוכנים לשיעור, לא רק בכך שיידעו מה עליהם ללמד באותו יום, אלא שיידעו מראש גם כיצד הם הולכים ללמד - באלו שיטות ומתודות הם עתידים להשתמש. 

כללי עיון ולימוד

בספר 'דרכי העיון' מאת הרב מאזוז מובאים כללים, עצות ומנהגים רבים, השאובים מהמסורת התוניסאית, בתוספת דוגמאות שמסייעות להבנה. אחת העצות אומרת, שאם אדם רוצה לדעת אם הוא באמת הבין מה שקרא או לא, שינסה לכתוב את עיקר הרעיון בשפה פשוטה וברורה, ויראה אם הוא מצליח לשחזר את הטיעון. אם הוא לא מצליח, סימן שיש לו חיסרון מסוים בהבנה. עצה נוספת היא לכתוב בסיום כל טקסט שלומדים תמצות קצר של החומר הנלמד, באופן שיתפוס את עיקר הדברים, מה שמקובל לכנות היום "take away". כך ניתן להבחין בין עיקר וטפל, ולזכור את הנקודות החשובות.

בנוסף, התפתחו כללים ועקרונות של כתיבה בהירה ונכונה. במסורת היהודית נהגה תרבות של מחלוקת ושל ויכוח, ואנשים החליפו ביניהם שאלות, תשובות, רעיונות, קושיות ותירוצים. כדי לאפשר לאחרים להבין אותך ולהתייחס לדבריך, היה עליך לכתוב את הדברים בצורה בהירה ונעימה. בספר הנזכר ישנו כלל שאומר "לעיין הרבה ולכתוב מעט" – קודם יש להעמיק בחומר ולהבין אותו על בוריו, ורק לאחר מכן לפרסם, משום שלפעמים ישנן טעויות שלא שמים לב אליהן במהלך הכתיבה. 

לגבי עצם הכתיבה, יש להזהר שלא לכתוב באריכות יתרה, באופן שילאה את הקורא, ומצד שני לא לקצר יותר מדי, שלא לערפל את הדברים ולעשותם לא מובנים. עדיף שלא להרבות בציטוטים, אלא כאשר יש בכך צורך, ואם אפשר עדיף לכתוב את עיקרי הדברים המובאים בציטוט בשפה פשוטה במקום להביא ציטוט ארוך.

כלל נוסף אומר, שכאשר חולקים על אדם אחר, יש לעשות זאת בשפה יפה ונקיה, ולא "בחריפות" ובזעם. יש נטייה להשתלח בבן פלוגתא, ורצוי לרסן אותה ולכתוב בצורה עניינית ומכבדת.

בכתביהם של חכמי תוניסיה ישנן עוד כהנה וכהנה מסורות ושיטות לימוד מעניינות שניתן לדלות, הבאנו כאן רק מספר דוגמאות. לסיום, אצטט מדבריו של הרב מאזוז על הצורך בשכל ישר ובשיקול דעת, שהן מעין "חוש שישי" שלא נרכש באמצעות ספרים וידע חיצוני:

"הקדוש ברוך הוא ברא לאדם חמישה חושים: הראות, השמע, הריח, הטעם והמישוש. העיון הוא החוש השישי: חוש הבנה וביקורת מפותח וישר, חד וקולע. יכול אדם לשבת על עבודה "מדעית", כשהוא מוקף בכל ספרי העזר למיניהם: מילונים, אנציקלופדיות, קונקורדנציות, וכו'. אך דבר אחד חסר: האדם! 'וישח אדם וישפל איש'... החשיבה הנכונה והשיפוט השכלי הישר - ממלאים את החיסרון".