איך קורה שמתעמלת עבר צוחקת ביוטיוב על הנבחרת של סימון ביילס?

לפני כחודש נערכה תחרות שמטרתה לקבוע מי יהיו המתעמלות שייצגו את נבחרת ארה"ב באולימפיאדת פריז. בסופה של התחרות נבחרו 5 המתעמלות המוצלחות ביותר, כשסימון ביילס הייתה בלי ספק אחת מהן. מתעמלת עבר אחרת שהייתה בקהל, מקיילה סקינר, שלא התמודדה, עשתה בזמן התחרות לייב ביוטיוב למאות אלפי מעריציה בו היא הרשתה לעצמה לומר מה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. היא צחקה על אחת המתעמלות שהיא שמנה מידי, בזמן שמדובר במתעמלת שחלתה במחלת כליות בעבר ועלתה במשקל בשל כך ואף נדרשה להפסיק את האימונים לתקופה. היא האשימה את הספורטאיות שהן לא טובות והטיחה דברים קשים בפני כולם, בסרטון שהפך ויראלי מאוד.

כולם יודעים היום שהרבה מאוד ממה שמכונה 'טראפיק' באינטרנט, כלומר, הצפיות והתגובות, מופנה בעיקר לרכילויות, לנושאים צהובים יותר, לליכלוכים מהסוג הזה והריבים שמתפתחים בתוך הרשתות. ובינינו, אפשר גם להבין את הקהל שצורך וצופה את זה. יש מקום בנפש של כל אחד מאיתנו שצמא לקצת עניין מהסוג הזה. גם את הדלק של מקיילה, מתעמלת העבר ששידרה את הסרטון ועשתה בו כפי ראות עיניה, אפשר להבין. היא כבר פרשה, ולא יכולה ליהנות מתהילה של נצחונות אולימפיים נוספים. בתגובה לסרטון החזירו סימון ביילס ושאר חברות הקבוצה בעקיצות תקשורתיות בכל אפשרות. כשסימון נשאלה השבוע במסיבת עיתונאים מה שם הקבוצה שלהן, היא ענתה אחרי רגע מחשבה משהו כמו: "הקבוצה שנגד מקיילה".

המקרה של מקיילה הוא גם לא מקרה יחיד שבו התחרותיות הוציאה מאדם רגשות ואמוציות שהוא לא ציפה להן, והביאה אותו רחוק מאוד. יש לכך עוד דוגמאות רבות. גם חז"ל נדרשו לסוגיה בעבר. יש אמירה ידועה שקובעת כי "קנאת סופרים תרבה חוכמה". זו האמירה שמאחוריה עומדים כל תומכי השוק החופשי והייצור התחרותי, הוקעת המונופולים ופתיחת הקרטלים לירידה במחירים. ואכן, יש אמת באמירה הזו. בתחרות יש את היצר הזה שמפרה ומרבה את העולם.

להסתכל פנימה

אך מנגד, חז"ל במסכת אבות מלמדים אותנו דווקא ש"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כלומר, קנאה היא לא סתם תכונה רעה, היא לא עוד בעיה. היא פשוט מוציאה את האדם מהעולם. זה מסוכן לחיות חיים של קנאה, תאווה וכבוד.שמעתי בעבר פירוש יפה שמסביר מדוע נבחרו דווקא שלוש התכונות הללו: כל אחת מהן מקבלת דגש מרכזי בתקופה אחרת בחיינו. בילדות, בזמן שההתמודדויות שלנו הן חברתיות, עיצוב וגיבוש הזהות והמיקום שלנו, הקנאה היא היצר הגדול ביותר. בהמשך, בחיי הנערות, אז האופי המיני שלנו נרקם, היצר שמוביל אותנו בעיקר הוא התאווה. ולבסוף, בבגרותנו, הדבר שהכי מעניין ומעסיק אותנו הוא המשכורת שלנו, העבודה שבה אנחנו עובדים והמעמד שמקנה לנו החברה, כלומר – הכבוד. עפ"י הפירוש הזה, כשחז"ל אומרים לנו שהתכונות השליליות האלו מוציאות את האדם מן העולם, הם מתכוונים שאם נישאר תמיד במרדף הזה, אם ניכנע ללופ שהיצרים מכתיבים לנו וכל פעם נסתחרר במה שהחברה והגדילה שלנו אומרת, נישאר תמיד בחוץ, לא נתבונן פנימה ונעמיק אחר מה אנחנו באמת רוצים ללכת בעולם.

איך משלבים בין קנאת סופרים שמרבה חכמה לבין הקביעה של חז"ל כי הקנאה עשויה להוציא את האדם מן העולם? הקנאה המועילה היא זו שלא מסיטה את המבט הפנימי של האדם. חשוב שהאדם ימשיך להתבונן פנימה ולעשות עם עצמו את הבירור המתמיד האם זה שייך לו, האם זה באמת הוא שרוצה לייצר את השיא החדש של עצמו בספורט שבו הוא מתמודד, או שכל רצונו הוא רק לנצח את החבר. רמז לזה אפשר גם למצוא באמירה של חז"ל שמדברים על 'קנאת סופרים'. מה ראו חז"ל לדבר דווקא על הקנאה של הסופרים, של אנשי הרוח? אנשי העט אמונים על מלאכה שדורשת מהם התבוננות פנימית אמיתית כל הזמן. אנשי שירה, סופרי פרוזה ואפילו רבנים המחדשים חידושים בתורה או אנשי אקדמיה, יידרשו תמיד להיות מכונסים, שקטים ועסוקים ביצירה בצורה כזו שהם מתבוננים פנימה אל תוך הספר. בניגוד לתחרות ספורטיבית, סופר שינסה להוציא ספר שדומה מאוד לזה של חברו לא יצליח לייצר באזז, והספר לא ייחשב להישג גדול יותר. סופר צריך להעמיק את מבטו אל תוך האישיות שלו ולהוציא ממנה יצירתיות חדשה וסיפור מנקודת מבט אחרת על העולם, מהנקודה שלו, שממנה העולם עוד לא נצפה.

פעולה כזו היא בדיוק היפך הקנאה. בעוד הקנאה משאירה אותנו עם המבט החוצה, הקנאה הנכונה שומרת על היצר לתחרות, אך עם המבט פנימה. ברור שמה שעשתה מקיילה היה כבר מעבר לקנאה שהגיוני להחזיק בה. ובכל זאת, להבנתי, גם בספורט אפשר לשמור על השילוב העדין הזה שבין התבוננות פנימה לבין ניסיון להשתפר ולתת לתחרותיות להמריץ אותנו קדימה. זה יהיה ספורט מהסוג ששם דגש על היכולות שלי ביחס לעצמי, על שיפור ההישגים ביחס לשיאים שאליהם הגעתי בעבר, והוא בוודאי ייקח אותנו הרבה יותר רחוק.

https://g.kipa.co.il/1187742/l/