למי אכפת מהאסירים בבתי הכלא?

לפני כ-7 שנים נפל דבר בישראל. לראשונה נכנס לכלא ראש ממשלה לשעבר. אהוד אולמרט הורשע בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה, ונגזרו עליו 19 חודשי מאסר בכלא מעשיהו. למרות הבושה שפרשה זו עוררה בקרב רבים בחברה הישראלית, ייתכן וגם הייתה לכך תוצאה חיובית. לראשונה, ניתנה לדמות ציבורית שהייתה בעברה בתפקיד הבכיר ביותר בהיררכיית קבלת ההחלטות, האפשרות לחוות את חיי האסירים על בשרה, ולהכיר מקרוב את ההתנהלות של בתי הסוהר. 

בספרו האוטוביוגרפי "בגוף ראשון", שכתב בעת שהותו בכלא, טוען אולמרט שמצב בתי הסוהר בישראל הוא בכי רע, וכי שוררת בכלא נוקשות, חוסר גמישות ודוגמטיות, שמקשות על שיקום האסירים. הוא מסביר מדוע לדעתו בתי הסוהר בישראל מוזנחים כל כך, ואינם זוכים לטיפול כמו נושאים אחרים. הוא מציג את הטיעון בבהירות בפסקה הבאה:

"במקום שבו אני נמצא כעת לא נקבע גורל המדינה. זהו שטח מת, עניין שולי בשיח המרכזי, אך הוא חזות הכל למי שנכלא לכאן. התחום הזה נוגע במישרין לעשרות אלפי אסירים ולמאות אלפים בעקיפין. 

"אפשר, כמובן, להמשיך במדיניות השמרנית הקשוחה האנטי שיקומית ולספק תירוצים... מי שינסה לבצע את השינוי המיוחל בשירות בתי הסוהר עשוי להיכשל, אך אם יצליח, הוא ייתן טעם של סיכוי לא רק לאסירים. הוא יעניק אותו גם לסוהרים שיתווכו את הסיכוי הזה לאסירים".

כפי שאולמרט מציין, האסירים הם אנשים שקל להתעלם מהם. הם סגורים בבתי הסוהר, עם גישה מוגבלת לעולם שבחוץ, ונוח לשכוח אותם. כשמוסיפים לזה את העובדה שהם שם כי פעלו בניגוד לחוק, מצטרף לכך גם היחס השלילי אליהם, שהוא טבעי אמנם, אך תורם גם הוא לקלות שבה מזניחים את עניינם. הציבור לא מרבה להתעניין בזכויותיהם, שאינן תחום עיסוק פופולרי בקרב מקבלי ההחלטות. עם זאת, זהו תחום שיש לו חשיבות רבה, שהוא "חזות הכל" למי שהגיע לשם. אולמרט משרטט בקווים כלליים את התיקונים הדרושים במערכת המשפט:

"מערכת בתי סוהר חייבת להיות מכבדת ומכובדת, מענישה מטבעה, אך גם משקמת. מספקת הזדמנויות להתחלות חדשות לאנשים שרוצים להתחיל מחדש. אני רוצה להאמין שזה אפשרי" (שם).

הוא אינו מסתפק בהצהרות כלליות, אלא גם מספק דוגמאות קונקרטיות. אחת הדוגמאות היא אודות הנושא של ניכוי שליש על התנהגות טובה. לטענתו, למרות שהנוהג הוא שכל אסיר זכאי לניכוי שליש בעקבות התנהגות טובה, רק 18% מהאסירים זוכים לניכוי זה. הסיבה שכל כך מעטים נהנים מהקלה זו אינה באשמתם. על מנת לקבל אותו צריכים האסירים להציג השתתפות בקבוצת שיקום במשך חצי שנה, אך לעתים הבירוקרטיה של בתי הסוהר מעכבת את קבוצות השיקום עד לזמן מאוחר, ובכך מונעת מהם את השחרור המוקדם. אם דברי אולמרט מתארים נכונה את המציאות בישראל, היא אכן מקוממת עד מאד.

חכמת היהדות מלמדת, שהמיקוד צריך להיות בשובו של העבריין למוטב ולא בענישתו. כפי שמכריז הנביא יחזקאל בשם ה': "אם אחפֹּץ במוֹת הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".  במקורות מודגש, כי מטרת החברה היא למגר את החטאים ולא את החוטאים. מי שמראה נכונות להשתקם ולתקן את דרכיו, עלינו לעשות הכל כדי לתת לו את ההזדמנות לכך, ולא לרפות את ידיו. הפיכתו של בית הסוהר למקום שמאפשר שיקום ותיקון, ולא רק ענישה והרחקה, הוא חשוב מאין כמוהו לאור עיקרון זה. 

מערך זכויות האסירים בישראל נבנה במשך שנים ארוכות על ידי שרים, מחוקקים, שופטים, ופעילים חברתיים. עם זאת, כפי שעולה מפסקי דין, פרסומים, ומחקרים רבים, כמו גם מעדותו האישית של אולמרט, המצב עדיין אינו משביע רצון. אם ברצוננו להיות חברה אזרחית רגישה ואכפתית, עלינו להקפיד תמיד להביט גם אל "השטח המת" הזה, אל האנשים שפחות רואים אותם, ולדאוג שכבודם נשמר.