רפורמה במבחן: כשכל אחד מתבצר בעמדה שלו – שני הצדדים מפסידים

בשבועות האחרונים אנו עדים להתנהלות מתמיהה בשדה הקרב של הפוליטיקה הישראלית. כשהתברר בדרך הקשה, שהשסע סביב הרפורמה המשפטית גובה מחירים כבדים מדי עבור כולם, החלו להישמע קולות למען "הידברות". לפתע, עלתה הדרישה להסכמה רחבה שתרגיע את הרוחות ותשקיט את החרדות. אולם, משום מה, הדיבורים עדיין נותרו באוויר ולא ירדו עדיין לפסים מעשיים. למרות שכל צד מכריז שידו מושטת לשלום, הידיים לא נפגשות. כל צד מאשים את הצד השני בחוסר נכונות לשבת סביב שולחן המשא ומתן. כל צד חושב שהלך מספיק רחוק לקראת הצד השני, ומצפה שהוא יעשה את הצעד הבא לקראתו. בין הצדדים נותר עוד מרווח שיש לגשר עליו, אך אף צד לא מוכן לסגור את הפער.

חכמת היהדות ערה לקושי הכרוך בהליכה לקראת האחר וביציאה מאזור הנוחות, על כן היא מתריעה מפני הסכנה הגלומה בהתבצרות בעמדות. סיפור אחד במקורותינו מעביר את המסר הזה בצורה חריפה ביותר, ובעיני הוא משמש משל ואזהרה למתרחש בימינו. 

בארץ ישראל, בימי השופטים שקדמו למלכים, הייתה תקופה בה שלטו ביד קשה העמונים – אחד העמים הקדומים שחיו במזרח התיכון. הם שיעבדו את בני ישראל תחת שלטונם המר והכבד, עד שקם מנהיג מבני ישראל בשם יפתח הגלעדי, מינה את עצמו לקצין ראשי, וגייס מיליציה של לוחמים כדי להשיב מלחמה לכובשים. ביחד הם הצליחו להרחיק את העמונים ולהשיב ליושבי הארץ את חירותם. בלהט הקרב נדר יפתח הגלעדי נדר לאל, שאם ינצח במלחמה - יעלה לקורבן את הראשון שיצא לקראתו מהדלת כשיחזור הביתה מהקרב. בתום הקרבות, בעת שובו אל ביתו, עטור תהילה וחדוות ניצחון, לא יצאה לקראתו אחת מחיות הבית כפי שציפה, אלא בתו היחידה – למרבה הטרגדיה... בשל נדרו האמין בטעות, ובניגוד לתורה, כי עליו להקריב אותה קורבן.

מסופר שבאותו דור חי אדם בשם פנחס, שהיה הסמכות הרוחנית באותם ימים, והיה בכוחו לפטור את יפתח מהנדר ולהציל את הבת. לשם כך הם היו צריכים להיפגש, אך הם לא עשו זאת. מדוע? במילה אחת: גאווה. כל אחד סבר שעל האחר לבוא אצלו. כל אחד חש שכבודו ייפגע אם ילך אצל האחר. פנחס אמר "הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?", ויפתח אמר "אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצל פנחס?". הסיפור מסיים במשפט המזעזע: "בין זה לזה אבדה הנערה ההיא".   

מדינת ישראל היא הנמשל. היא הנערה, הבת היחידה, מדינתנו היחידה. הסיפור הזה מלמד כמה מסוכנת לנו הגאווה, וכמה אסונות יכולים לבוא בגללה. כמו פנחס ויפתח, גם לכל אחד מנציגי הציבור שבשני המחנות יש תירוצים שונים ומשונים מדוע הוא הלך מספיק לקראת השני, ומדוע האחריות אינה מוטלת עליו

נקווה שיימצאו לנו מנהיגים שיגלו ענווה, הנחשבת ביהדות לביטוי של גבורה וגדלות נפש, ולא לביטוי של חולשה ורפיון. ענווה היא האומץ לקחת סיכון, לצאת מאזור הנוחות, ולשמוע ברצינות את נקודת המבט של האחר. רק מנהיגים כאלה יזכו באמון של כל הצדדים, ויוכלו לסייע בחילוץ החברה הישראלית מהבור אליו נקלעה.