חיים ארביב כבר ניצב בין חיים למוות. באוגוסט 1989 חווה תאונת רכיבת אופניים קשה כחלק מאימון טריאתלון בו לקח חלק. "יצאתי עם קבוצת האופניים שהדרכתי לרכיבה של כ-20 קילומטרים. אפשר לומר שהייתי באותה תקופה נער פוחז, לא הכי חכם בעולם. רכבתי בלי קסדה וללא חולצה. צריך לזכור שהטריאתלון היה אז ממש בחיתוליו בארץ. התאונה קרתה בצומת מסובים. רכב נכנס בי במהירות מבלי ששמתי לב אליו. הוא הסיט אותי מהכביש, כשמעוצמת הפגיעה נחתכתי חתכים עמוקים מאוד בצוואר. מספרים שאיבדתי כמות אדירה של דם, יחד עם זעזוע מוח קשה ושטפי דם רבים במוח, כולל שיתוק בחלקו השמאלי של הגוף שעם הזמן נמוג כתוצאה מטיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים. הפראמדיקים באמבולנס למעשה היו בטוחים שלא אשרוד עד בית החולים. גם כשכבר הגעתי לטיפול נמרץ, אמרו לאמא שלי שזה יהיה נס אם אצליח ללכת לשירותים לבד".

אחרי תשעה ימים בהם היה מורדם ומונשם, ועוד כשלושה שבועות של טיפול מציל חיים בבית החולים, הועבר חיים לבית לוינשטיין, שם החל תהליך שיקום ארוך ומורכב שנמשך כשנתיים. "אם יש דבר אחד שאני זוכר מהתקופה הזו, הוא שבכל בוקר קמתי בתחושה שאני לא מעוניין להמשיך בחיים", משתף חיים בגילוי לב. "כמי שהיה רגיל לרוץ מרתונים, הייתי רואה מחלון בית החולים את הים מהמרפסת ואת כביש החוף, אימהות עם עגלות בפארק ואנשים עם גלגיליות. לא הצלחתי להבין איך החיים ממשיכים, בעוד שאצלי הזמן קפא מלכת. הייתי במצב נפשי מאוד מעורער. העדפתי ללכת לישון, בתקווה שלא אקום בבוקר".

צילום: פרטי

למרות המחשבות שלא הרפו ממנו, הרי שהתשוקה האמיתית לחיים והרצון להיאחז במשהו, הובילו את חיים להתאושש באורח פלא, כשהוא מציג מדי יום מגמת שיפור, כזו שהותירה גם את הרופאים הסקפטיים ביותר פעורי פה. "אחרי כמעט שנתיים מיום הפציעה, הוזמנתי לפגישת סיכום בבית לוינשטיין. לפגישה הזו הגעתי בריצה, מרחק של 16 קילומטרים מהבית. כשהאחיות ראו אותי מגיע מיוזע, הן בכו, ואני יחד איתן. רגע לפני אף אחד לא האמין שאצליח ללכת לשירותים לבד, ופתאום אני רץ מרחקים. זה היה רגע מופלא שעד היום אני מתרגש כשאני נזכר בו".

העלה על נס

ההתאוששות המדהימה של חיים (61, נשוי ואב ל-2 בנים וסבא לנכדה בת שבועיים), מורה לחינוך גופני לשעבר ובעלים של בית מלאכה לנגרות בהווה, הובילה אותו לחזור במהרה אל התחום אותו כל כך אהב, הספורט כמובן. "הספורט מאז ומתמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי. אחרי הפציעה, לקחתי את התחום הזו עוד כמה צעדים קדימה. לאט לאט הגעתי לחצאי מרתונים. במקביל, נכנסתי חזק גם לתחום ההליכה. וכך, תשע שנים מהפציעה, הצלחתי לזכות בתואר אלוף ישראל בהליכה".

כפי שאומרים, עם האוכל בא התיאבון. לאחר שראה כי טוב, נרשם חיים לצעדת הולנד, המתקיימת בעיר ניימיכן. צעדה זו נחשבת לצעדה הגדולה בעולם, המתפרשת על פני ארבעה ימים, משתרעת סך הכל על פני כ-200 קילומטרים ובה לוקחים חלק כ-50 אלף משתתפים מכל רחבי הגלובוס. השנה רשם חיים ציון דרך כשהשתתף בצעדה זוהי הפעם ה-22, כשהוא מיטיב לצעוד בה מדי שנה החל מ-1999 (הפעם היחידה בא נאלץ לוותר על השתתפות הייתה עקב ביטול הצעדה בתקופת הקורונה).

לחובבי הפיקנטריה שביניכם, חיים הספיק לגמוע עד היום במסגרת צעידותיו, בין אם במסגרת אימונים או צעדת הולנד, מרחק שווה ערך להקפה של כדור הארץ פעמיים (!)

מאז החל לצעוד כדרך קבע, מספר חיים כי דאג להתהלך עם דגל ישראל קטן לצידו, כשהוא זוכה לפידבקים נהדרים מן הקהל המקומי, שבחלקו אף שר 'הללויה', 'הבה נגילה' ועודד אותו ואת חבריו הצועדים מישראל ללא הרף. "הרגעים הללו נחרטו אצלי חזק בלב. באותו רגע החלטתי שלצעדה הבאה אגיע כשגריר של ישראל. הכנתי לעצמי דגל שנחשב עד היום לדגל הגדול ביותר מבין כל 50 אלף המשתתפים בצעדה – 4.80 מ' גובה, 2.20 מ' אורך ו-1.50 מ' רוחב. זה אמנם מאוד מכביד לצעוד עם דגל שכזה, מה גם שהרוח מושכת אותך אחורה, ונותנת הרגישה כאילו אתה צועד עם אנברקס. למרות הכל, זוהי גאווה עצומה לצעוד עם הדגל, שפשוט שווה את הכל מבחינתי, כולל את הקושי הפיזי".

צילום: פרטי

עד כמה השנה הצעדה הייתה מיוחדת מבחינתך?

"השנה החלטתי לאור המצב לצעוד גם עם דגל נוסף בסימן השבת החטופים. היו אמנם לאורך הדרך אנשים 'חסרי בינה' עם צעקות FROM THE RIVER TO THE SEA. מרגע שהבנתי במי מדובר, החלטתי להניף את הדגל בגאון ולהתעמת איתם במילולית. זה הגיע לטונים צורמים. היו אנשים שאפילו טענו שאני מנסה לעשות פרובוקציה, מה שכמובן היה תלוש מהמציאות. המארגנים ההולנדיים גם ביקשו שאצניע השנה את הסממנים הישראליים מטעמי ביטחון. כמובן שסירבתי. לצערי, 90 אחוז מהישראלים שצעדו השנה חששו ללכת עם הדגל. אני לא הסכמתי לכך. הסברתי לכל מי ששאל אותי, שללא הדגל שלנו, אני אוויר בצעדה הזו, סתם עוד צועד מבין 50 אלף".

להיות ישראלי באירוע שכזה, בתקופה שכזו, זה משהו אחר?

"בהחלט. הרגשתי שגריר אמיתי של ישראל. שירתי 8 חודשים בלבנון, בעבר הייתי נוהג לרוץ באימונים מרחק של 21 קילומטרים באזור העוטף, מצומת מגן עד כרם שלום, והכל בלילה. אין לי ספק שיש משמעות מיוחדת לצעדה הזו, והוכחה אמיתית שעם ישראל חי ובועט, למרות הכל".

יש עוד משהו שלא יודעים עליך?

"לפני 11 שנה עשיתי תקדים בצה''ל, כאשר זכיתי לקבל אישור מיוחד ולהשתתף במסגרת מסע הכומתה של הבן שלי, עומר, בגדוד 51 של גולני. הייתה לי הזכות ללוות אותו במסע באורך של 75 קילומטרים. חוויה שאי אפשר להסביר במילים".

עד איזה גיל תמשיך לצעוד?

"הודעתי כבר לבן שלי שבעוד 12 שנה, כשימלאו לי 73 גאיה, נכדתי הבכורה שנולדה זה עתה, תצעד יחד איתי. כך שיש לי עוד לאן לשאוף. מעבר לכך, הצעדה שומרת לי על הבריאות. אז למה לעצור? ".