כשהכל מתנהל בסדר, אבל תכל'ס אין לנו קשר זוגי

ראשון, 08:30 אמיר ואורלי.

הם ישבו מולי. הוא שילב את ידיו על החזה והשפיל את מבטו, והיא חיפשה תקווה בקירות החדר. "מה קורה?", שאלתי אותו. "האמת שכלום", אמר. והיא הוסיפה, "וזאת הבעיה". הם נשואים כבר שתים עשרה שנה, יש להם ארבעה ילדים מקסימים. הוא עובד במשרה מלאה כרואה חשבון בחברה גדולה, והיא בבית עם הילדים. מדי פעם יש לה עבודות מזדמנות. היא מורה למלאכה ולאומנות, אבל הילדים חשובים לה יותר, היא טורחת להסביר. 

"אז מה בעצם הבעיה?", ניסיתי להבין. "כלום", אמרה, "אין כלום".

"מה זאת אומרת?", התעקשתי, "אתם מתארים מצד אחד משפחה טובה ונחמדה, עם ילדים מקסימים, פרנסה ברוך ה'...", היא קטעה אותי, "הוא אפילו הולך לקורס רפואה אלטרנטיבית בערב אחרי שהילדים הולכים לישון", הוא חייך. "והיא אפילו משתדלת לדאוג לי כמה שיותר. עברתי איזה אירוע רפואי, ומאז היא מקפידה לשלוח לי סנדוויצ'ים מחיטה מלאה, עם נבטים וגבינה דלת שומן לעבודה", היא הביטה בו בסיפוק.

"אז באמת מה הבעיה?", שאלתי, "אתם רבים הרבה?".

"ממש לא", אמרה ונאנחה. "אנחנו אפילו אוהבים אחד את השני", והוא הוסיף, "מאד".

זה קורה הרבה. הכל נראה בסדר, כביכול. הכל מתפקד כהלכה, אבל משהו חסר. האמת שהמילה "משהו" ממש קטנה. זה לא רק משהו, אלא העיקר חסר מהספר - הקשר הזוגי. יש כאלו שמתארים את זה שהזוגיות שלהם תקועה כמו רכב שהתחפר בחול. הכל תקין, כל המערכות במצב אופטימלי, אבל הרכב לא זז. 

היא אוהבת אותו, בגדול, הוא אוהב אותה, בגדול, אבל בקטן - בינו לבינה משהו תקוע. יש כאלו שאפילו לא נעים להם להתלונן על זה. "תגידי תודה שאנחנו לא מאלו שמתגרשים", הוא פוטר אותה בתשובה שלופה. ובאמת, אם נוגעים בנקודה, לפעמים הם לא מתגרשים בגלל הילדים, ולא בגלל שטוב להם ביחד. האם כך נגזר עליהם לחיות?

"אז מה חסר לך?", שאלתי אותה.

"חסר לי...", היא מחתה דמעה סוררת, "חסר לי... הכל. אני מרגישה שאנחנו חיים במציאות של תפקוד, הכל מתנהל בבית טוב אבל אין ביננו קשר. אנחנו כמעט לא מדברים...".

"זה לא נכון", הוא מחה, "אתמול דיברנו על בית-הספר של ליאור ועל הבעיות עם המורה החדשה אולי חצי שעה. ושלשום דיברנו על ההורים שלך שרוצים לבוא לשבת ואת...".

"אני לא מדברת על זה", היא התפרצה.

"אז מה היא רוצה?", שאל אותי.

הצעתי לו להפנות את השאלה אליה. "אז מה את, בעצם, רוצה?", שאל אותה.

"אני רוצה שיהיה לנו קשר, שתקשיב לי, שתבין אותי. שלא נדבר כל הזמן על בית-הספר של ליאור, על ההורים שלי, או על הבוס שלך ועל רעיונות חדשים שלך לפיתוח עסקי".

הוא שתק. 

הוא הישיר את מבטו אלי "זה לא שאני לא מבין על מה היא מדברת, אבל מתי ואיך? אנחנו בקושי מספיקים את הדברים הפרקטיים, ולילדים יש הרבה צרכים. היא אמא מסורה ומדהימה אבל...".

"ואולי זאת הבעיה?", שאלתי.

"מה זאת אומרת?", היא הזדקפה, "יש לי ילדים ואני מחוייבת קודם כל לטפל בהם. אל תחשוב שאני אשת קריירה שבורחת מהבית ו...".

"לא אמרתי את זה", ואז פניתי אליו, "תגיד, מתי אתה חושב שזה התחיל?".

"מה?".

"הנתק הזה שאשתך מדברת עליו. התחושה הזאת שאין לכם אף פעם זמן לעצמכם, לקשר ביניכם, לדבר על הדברים באמת. לפרוק את מה שעל הלב שלה". הנהון ההסכמה שלה סימן לי שאני בכיוון.

הוא חכך בראשו "אני לא יודע... אולי ממתי שהילדים נולדו? אולי כמה שנים אחרי?? אני כבר באמת לא יודע. זאת אומרת, בדרך כלל זה קופץ איכשהו, הנושא הזה, ואז אנחנו שוכחים את זה בתוך שגרת היומיום.."..

שגרת היומיום. מילת הקסם, שלחלק מהזוגות הורסת את הזוגיות, ואת חלקם מצילה. שגרה היא מקום שמאפשר לנו בנייה מדודה והתקדמות. למי שאין שגרה, קשה מאד לבנות מהלך חיים, ובוודאי בזוגיות. מנגד, מי ששקוע לגמרי בתוך השגרה - משהו בו מת. 

"זהו!", משהו ניצת בעיניה, "זה חלק מהבעיה! הוא לא היה ככה בהתחלה".

"מה הכוונה?".

"הוא היה", היא הסמיקה מעט, "מפתיע אותי כל הזמן... משהו היה מתחדש בינינו. זה היה מרגש".

"תראי", אמר ביובש, "אני לא יכול פתאום לקנות לנו כרטיסי טיסה באופן ספונטני, או לחטוף אותך לארוחת ערב בצל ירח".

"לא?", שאלתי.

"ברור שלא. סדר היום שלנו מאוד מתוכנן, הילדים בבית, אנחנו לא יכולים פתאום להעלם סתם כך".

היא הנהנה והסכימה איתו, ולרגע עצרה ואמרה לעצמה, ואולי לשניהם, "בעצם, למה לא?".

"מה זאת אומרת?", אמר.

"בעצם, מי אמר שאי אפשר? אולי ההורים שלך יבואו לשמור על הילדים ונסע לאנשהו? אפילו אל תגיד לי לאן...".

הוא חייך, "אולי".

זה לא חייב להיות דרמטי. הם לא חייבים לטוס לירח-דבש רומנטי בחול כדי להחיות את הקשר שלהם, אבל עלו מהשיחה איתם מספר נקודות. נקודה אחת היא שהם לא מוצאים זמן לדבר על מה שעובר עליהם ועל מה שיש להם בלב, אלא - אם כבר מוצאים רגע לשוחח - זה תמיד על נושאים פרקטיים וטכניים. מצד אחד הכל מתקתק, מצד שני, מתחת לפני השטח, גם שעון החול מתקתק... ואם רוצים שהדברים לא יתפוצצו, חס ושלום, כדאי שיתחילו לדבר ביניהם באמת. 

נקודה נוספת היא השחיקה, השגרה והתבניתיות של החיים. החיים, כאמור, מכילים שגרה ויציאה מהשגרה. אם נתקענו בצד של חוסר השגרה, צריך אולי להוסיף קצת סדרים ושגרה, אבל אם נתקענו בצד השני של השגרה החונקת, צריך אולי לחפש קצת לצאת מהשגרה. אולי אנחנו כבר כל כך רגילים למצב הקיים והאוטומטי, שקשה לנו לראות שיש אפשרות אחרת. 

בנקודה הזאת אוסיף, שפעם שמעתי אמרה בנושא זוגיות ושלום בית, שלזוג שמתחתן בעצם קורים שני דברים במקביל. אחד - הם הופכים לבעל ואשה, חתן וכלה. נוצרת זוגיות. במקביל, הם גם הופכים למשפחה. ברגע שנולדים ילדים, אז הם גם בעל ואשה, אבל גם אבא ואמא של הילדים. זה יכול להראות אולי כמעט אותו הדבר, אבל אלו תפקידים שונים, ואם נשים לב לכך - תפקידים אלו יכולים להיות סותרים והופכיים לגמרי!

"את תסכימי להניח לילדים ולתת להורים שלי לשמור עליהם, אפילו ללילה אחד?".

היא חייכה לעצמה ואמרה, "יהיה לי קשה אבל... כן.". ואז הוסיפה, "ואתה תוכל לקחת פתאום חופש בלתי מתוכנן מהעבודה  ליום שלם?".

"יכול להיות שהבוס שלי ימלמל משהו וינזוף בי לרגע, אבל ברור, זו ממש לא בעיה. אפילו אתמול מישהו בעבודה סיפר לי על מקום מקסים שהוא ואשתו נסעו אליו בירושלים. מכיוון שהם צעירים, חשבתי לעצמי שזה מאוד נחמד, ואולי פעם בעתיד נעשה את זה, אבל זה לא פרקטי במצב שלנו. עכשיו אני אומר לעצמי, אולי זה ממש אפשרי!".

הם יצאו נרגשים מהפגישה, תוך שהם מחליפים ביניהם שלל רעיונות לזמן זוגי איכותי ומרענן בדרך לרכב.

האם נסיעה חד פעמית וספונטאנית לירושלים תפתור להם את כל הבעיות? ברור שלא, אבל זה כיוון וזו התחלה של עבודת טיפוח הזוגיות. לעתים, במצב של תקיעות, אנחנו מחפשים פתרונות קסם מיידים, מעין זבנג וגמרנו. הצורך מובן, אבל כדי שתהיה לנו זוגיות טובה ומספקת, עלינו לטפח ולהשקיע בה צעד אחר צעד. להבין שמעבר לתפקידים שלנו כהורים, כמחנכים וכעובדים - אנחנו גם זוג ועלינו להשקיע בקשר, הן על ידי שבירות קטנות בשגרה, והן על ידי השקעה ארוכת טווח בשיח הנפשי-רגשי בינינו. 

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.