יום הולדת לעומר החטוף בעזה: כך נראה יום שלישי האחרון בכיכר החטופים
כשישה-שבעה מעגלי שיח, שבכל אחד מהם יושבים ועומדים לפחות מאה איש, התאספו סביב קרובי החטופים, כל אחד וסיפורו. זה משמיע הקלטה ואחר מראה תמונות של יקיריו החטופים. אלו עומדים וסוקרים את השומעים, ויש מי שמרכין ראשו ומתקשה לדבר בשטף
הצלילים החורקים והאיטיים בכוונה של מנגינת "Happy Birthday" שעלו מן הבמה, בלוויית 23 בלונים צהובים שנשלחו לשמיים על ידי חבורה גדולה של בני משפחות חטופים בכיכר, כיווצו את הלב יותר מכל נאום או הפגנה. רבים בקהל הזילו דמעה.
זה קרה ביום שלישי האחרון בערב, בכ"ז בתשרי, בכיכר החטופים ליד מוזיאון תל אביב, שם נערך בכל יום שלישי כבר יותר משנה אירוע "שרים יחד לשובם" הכולל מעגלי שיח עם משפחות חטופים ואירועים מרכזיים על הבמה. בכל שבוע מופיעים דוברים שונים, בעיקר קרובי חטופים, מול קהל של אלפים, ומקווים שיהיה זה האירוע האחרון ולאחריו, יוכלו לערוך מסיבת הודיה עצומה.
מארגנת האירוע הייחודי הזה היא גניה צוהר, דודתו של החטוף עומר נאוטרה, שחגג השבוע יום הולדת 23 עצוב בשבי. לעומת ההפגנות הקולניות למען החזרת החטופים, המלוות פעמים רבות באירועי חסימת כבישים, מדורות ואלימות, האירוע שהיא טורחת עליו כבר עשרות שבועות (אבל מספרת שלעולם לא תתחיל לארגן אותו לפני שיסתיים השבוע, בתקווה שכבר לא תצטרך), הוא מכבד, מרגש ומכנס יחד גברים ונשים מכל הגילים ומכל חלקי העם – חילוניים, דתיים ואפילו חרדים.
כשאני מגיעה לכיכר בשלישי בערב, כפי שאני משתדלת לעשות כבר כמה שבועות, אני נדהמת בכל פעם מחדש מאצילות הנפש והאיפוק של הקהל הרב הגודש את המקום. למרות שיש בכיכר אלפי אנשים, הם שומרים על שקט ומקשיבים בדריכות לסיפורי בני משפחות החטופים. חלקם מסתובבים ועוברים ממעגל שיח אחד למשנהו, חלקם מצלמים או משוחחים ביניהם בלחישות, ויש גם כאלה שניגשים לחבק לאות הזדהות את הקרובים המעונים. זאת לא שתיקה שנכפית על קהל מוזמן, הצופה במופע באולם סגור. זאת שתיקה שמגיעה מתוך הנשמה פנימה, במקום שאין בו יותר מילים. שתיקה של שותפים לדרך המייסרת שעם ישראל עובר בימים אלה, בתקווה לעתיד טוב יותר.
באחד ממעגלי השיח סיפר אביו של גיא אילוז, שגופתו עדיין חטופה בעזה, כיצד שמע על מותו של בנו מפי מיה רגב, חטופה שהייתה מאושפזת בבית החולים אל אקצא בדיר אל בלח בעזה לצד גיא הפצוע, וחזרה הביתה. הוא סיפר בכנות כי בתחילה, כעורך דין המבין בדיני ראיות, הוא סירב לקבל את עובדת מותו של גיא מעדות ראייה בלבד. אבל, לאחר שנפגש עם רגב ושמע ממנה כיצד הכירה את גיא במשך היומיים-שלושה בהם שהו זה לצד זה, פצועים, על מיטות בית החולים העזתי, וכיצד ראתה באחד הבקרים כי הוא כבר אינו בין החיים, הוא שינה את דעתו והחליט שסיפורה מספק ודאות מוחלטת כי אכן גיא כבר לא אתנו. הוא שיתף את המעגל הגדול שהתאסף סביבו, עד כמה קשה לשבת שבעה כשאין מת ואין קבר. לדבריו, למרות שחווה כבר פרידות מהוריו ומאחותו ז"ל, לראשונה הבין מה פירוש המילה 'חללים', שמותירים חלל, ריק, אין, שאי אפשר למלא אותו, אפילו לא במציבה בבית עלמין.
כשישה-שבעה מעגלי שיח, שבכל אחד מהם יושבים ועומדים לפחות מאה איש, התאספו סביב קרובי החטופים, כל אחד וסיפורו. זה משמיע הקלטה ואחר מראה תמונות של יקיריו החטופים. אלו עומדים וסוקרים את השומעים, ויש מי שמרכין ראשו ומתקשה לדבר בשטף. אלו לא דוברים מקצועיים, אבל הם מדברים מהלב וזועקים זעקה הנשלחת אל השמיים, הרבה מעבר למגדלי העיר.
בשעה שמונה עלתה לבמה גניה צוהר, שפונה לקהל בכל פעם מחדש ומספרת כי "אין כאן שמאל או ימין, דתיים או חילוניים, רק עם ישראל שערבים זה לזה, וכואבים את הנופלים ואת החטופים, ואת המחיר האדיר שמשלמות משפחותיהם". ברגישות וברהיטות רבה, היא מארחת על הבמה בכל שבוע שורה של דוברים – רבנים, אנשי אקדמיה, עיתונאים וכמובן בני משפחות חטופים, וביניהם עולים ושרים אמנים ידועים כמו ישי ריבו, שולי רנד, ישי לפידות ועוד, שירים כמו "שיר למעלות" ו"אל תשליכני לעת זקנה" מתהילים, לצד שירים של משוררים ישראלים כמו נעמי שמר, אהוד מנור ועוד.
סגן (במיל.) אורי זכאי אור, שהיה מפקדו הישיר של עומר נאוטרה בקורס מפקדי טנקים, אמר: "נלחמנו יחד בצפון, השתחררנו, נקראנו שוב. נלחמנו בדרום והשתחררנו שוב... זר לא יבין את מידת ההקרבה העצומה הכרוכה בכך. את הנפש הפגועה, הפציעות המוחשיות והגרוע מכל, הקרבת אחינו אשר לא חזרו משוך הקרבות... בלחימה הזאת חוויתי אחדות אמיתית. לא תמיד קל לשים את כל הסטיגמות והדעות הקדומות בצד, ולהילחם יחד, וגם אני חטאתי בכך כמה פעמים מחוץ לשדה הקרב. נדרשת הקרבה של כל הצדדים... נכונות לעמוד יחד גם כשהאתגרים קשים וכואבים. אנחנו חייבים לגלות הקרבה הדדית כדי למצוא יחד את הדרך המשותפת".
אלה בן עמי (מימין) ואימה רז, שהייתה חטופה ושוחררה. אוהד בן עמי, אביה של אלה, עדיין חטוף.מי שריגשה עד דמעות ונקטעה על ידי מחיאות כפיים רבות, הייתה אלה בן עמי, בתו של אוהד בן עמי החטוף, שלצידה עמדה אימה רז, שהייתה חטופה והשתחררה. היא סיפרה בכנות רבה: "לא חשבתי שאצטרך לעמוד כאן שוב, כשהחטופים עדיין בעזה. אני, ילדה בת 23, איבדתי ביום אחד את הבית היחיד שהיה לי, את המשפחה המורחבת מהקיבוץ ושני הוריי נחטפו לעזה. אבא שלי אוהד עדיין שם. הוא כלוא ואין לו בחירה. אבל לנו ולכל מי שעומד כאן חופשי בארצו, יש בחירה, לקחת יוזמה, לעשות יותר טוב בעולם שלנו... אני מתחננת, תיקחו יוזמות, תעשו דברים גדולים יותר, עד שכולם יהיו כאן בבית. אבא שלי לימד אותי שצריך לעזור לכל אחד, ומגיע לו אותו היחס. הוא לא אמור להירקב שם במנהרות החמאס. בואו נתאחד ונמצא את הכוח ונחליט שנעשה דברים גדולים יותר, עד שהם יהיו כאן". אלה סיפרה גם כי יום אחרי שאימא שלה רז חזרה מהשבי, היא התעקשה לבוא לכיכר. היא לא הבינה שכל כך הרבה אנשים נלחמו עליה והלב שלה התמלא כשהגיעה. אלה איחלה לעומר שאת יום הולדת 24 וכל אלו שיבואו אחריו, שמחים ומאושרים, הוא כבר יחגוג חופשי, בכל המובנים.
עוד נשאו דברים הוריו של עומר, אורנה ורונן נאוטרה, ישראלים המתגוררים בארה"ב, הפועלים למען החזרת החטופים מעל כל במה אפשרית בארץ ובעולם, פרופסור חנוך פזי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית בבר אילן, והעיתונאית חן ארצי סרור. האחיינים של עומר, דניאל ויסמין, הקריאו תפילה לשלום חיילי צה"ל ולאזרחים בקו האש ונענו ב'אמן' רבתי שהדהד בכל הכיכר. הקהל העצום נעמד על רגליו לשירת "אני מאמין" ו"התקווה". היינו לאחד.