במקום להפסיק להתווכח, אולי הגיע הזמן שנתווכח הרבה יותר

למי מאיתנו זה לא קרה?

אתם מתהלכים לכם להנאתכם באיזה כפר פסטורלי אי שם בנפאל הקסומה, מתענגים על הנופים המיוחדים, הריחות האקזוטיים והרוח הנעימה, כשלפתע קוטעות את השקט צעקות באנגלית עילגת ובמבטא ישראלי באופן מחשיד: מיסטר, גיב איט טו מי אין פיפטי, אור איים ליבינג נאו!

מה יש לנו הישראלים שכל כך אוהבים להתווכח על כל דבר? יהיו שיקשרו זאת לאופי הישראלי חם המזג, ואחרים ידברו דווקא על המוח היהודי שרוצה להפיק את המקסימום מכל סיטואציה. אולם האמת היא שלתרבות הויכוח והמחלוקות ביהדות יש שורשים עתיקים ביותר.

אחד מספרי ההגות המפתיעים והייחודיים בעולם הוא התלמוד הבבלי, ספר הלימוד המרכזי בעולם התורה, מאז חתימתו לפני כ-1500 שנה ועד היום. ספר זה מפתיע במיוחד, מכיוון שאם ברוב הדתות ספרי הקודש המרכזיים הכילו בתוכם עיקרי אמונה ואמיתות מוחלטות, התלמוד הוא ספר המלא דווקא בדיונים ובמחלוקות. במקום לתת לנו פשוט את השורה התחתונה, ההלכה למעשה, התלמוד בעצם מציב מצלמת וידאו בתוך בית המדרש, ומתאר לנו בפירוט איך התנהל השיח בין הצדדים השונים: רב זה טען שמותר, והאחר סבר שאסור. זה הקשה וזה תירץ. זה נלחם בחירוף נפש להגנה על עמדתו, והאחר היה בטוח במאה אחוז שמדובר בטעות איומה. בכך, שם התלמוד דגש לא רק על תוכן הלימוד, אלא אף על חשיבות השיח והדיון, המביאים לידי חידוד וזיקוק מלא של הרעיונות.

מבנה התלמוד משקף את החשיבות שרואה התרבות היהודית בויכוחים ואפילו בדיונים – כאשר הם מתנהלים בצורה נכונה ומתוך אהבת אמת ולא שנאת האחר. אנשים רבים נוהגים לומר שאין באמת טעם בוויכוחים אידאולוגיים, כי אף אחד אף פעם לא באמת משתכנע מהצד השני ואומר פתאום: "טוב, בעצם אתה צודק". אבל למעשה, זהו טיעון פשטני מידי ורחוק מהמציאות.

סיבות טובות להתווכח

מי שההתנסה בויכוחים רציניים המתנהלים מתוך כבוד הדדי, גילה מן הסתם שלויכוחים דווקא יש בהחלט תועלת, ובכמה מישורים שונים. הנה חמישה מהם:

א. הוויכוח עוזר לנו לחדד ולחזק יותר את הטיעון שלנו, לבחון איך הוא מתמודד עם רעיונות סותרים ואיך הוא מיושם בתחומים שונים שלא חשבנו עליהם, ןלהבין מה הן ההשלכות שלו.

ב. הויכוח שלנו יכול לסייע למי שחושבים כמונו אבל לא יודעים מספיק על הנושא הנידון. כאשר מתווכחים ומעלים טיעונים טובים בעד עמדתנו, אנחנו מחזקים את אלה שבצד שלנו לאחוז בדעתם ולדעת שיש לה ביסוס טוב, והם יכולים ללמוד טיעונים נוספים שיעזרו להם לבסס יותר את הדעה שלהם.

ג. בדרך כלל, יש גם ספקטרום רחב של אנשים מתנדנדים, שגם אם לא יודו בזה - אין להם באמת דעה מגובשת. ייתכן שמה שנאמר ישפיע על עמדתם, אפילו מבלי שהם מודעים לכך. יותר מזה: השיח שאנחנו מייצרים בעזרת הטיעונים שלנו, יגרום לאחרים לחשוב במונחים שאנו טבענו, ויציג את המצב מראש מנקודת המבט שלנו.

ד. אפילו על הצד שמולנו אנחנו יכולים לא פעם להשפיע באופן משמעותי. קודם כל, כי יש גם אנשים גדולים בעולם, כאלו שמה שמניע אותם הוא חיפוש האמת ולא אגו. לאנשים כאלה יש מספיק ענווה ומספיק ביטחון עצמי כדי לומר לפעמים: "וואלה מעניין, לא ראיתי את זה ככה, אני צריך לחשוב על זה", ואף לשנות את דעתם בעקבות הדיון. אולם גם בדיונים הנפוצים, בהם בד''כ הוויכוח מסתיים בלי שנראה שאף צד השתכנע, טיעוני הנגד שכל אחד שמע עשויים להתעורר בעתיד ואף לחלחל פנימה, ועם הזמן להשפיע באופן ניכר. בטווח הארוך, אנשים הרי משנים את דעתם לעיתים, מקצה לקצה או אפילו באופן חלקי. יתכן שהגרעינים הראשונים לשינוי כזה ייזרעו במהלך ויכוח תמים, אף שהוא עצמו יישכח במהרה על ידי שני הצדדים.

ה. ואחרי כל זה, חשוב לומר שגם אם בעקבות דיון דעתנו נשארה כפי שהיא הייתה, עצם העובדה שאנו מקבלים "פייט" רציני בדיון מבהירה לנו שהמצב כנראה מורכב יותר ממה שחשבנו, ושיש בוויכוח גם צד שני עם אידיאולוגיה מסודרת ואמונה לא פחות בטוחה בצדקתה. מעתה, אף כאשר נאבק למען עמדתנו, נוכל לומר אותה עם קצת פחות סימני קריאה, ועם יותר הבנה לכך שגם הדעה שמולנו לגיטימית ובעלת הגיון, ושהחולקים עלינו אינם תמיד רעים או טיפשים.

מתווכחים איתי? איזה יופי!

דוגמא קטנה להכרה בערכם של המחלוקת והדיון הענייניים, נוכל ללמוד מתוך מכתב מרתק של רבי יחזקאל לנדא, מגדולי רבני אירופה במאה השמונה עשרה,  אותו שלח לרב שכתב קובץ השגות וקושיות על ספרו ה"נודע ביהודה":

"הגיעני מכתבו קונטרס מלא השגות על חיבורי נודע ביהודה. ודין הניין לי (וזה גרם לי הנאה) כי מתוכו ראיתי ששוקד על חיבורי בהתמדה. ואף כי ידו הדה וחרבו חרב חדה (כלומר שהוא תוקף את הדברים בחריפות) - כוונתו רצויה אצלי, כי ראיתי שכל קושיותיו על אדני היושר בנויים, לא כמבקש לקנטר בדברים דחויים, וכל קושיותיו לפום רהיטא (לפי המרוצה, כלומר בקריאה ראשונית) קושיות עצומות ופיו פתח בחכמות. ואף כי באמת יש פירכא (תשובה) לכל דבריו, כך דרכה של תורה, וממילא רוחא שמעתתא [מתרווחת השמועה, כלומר מתברר העניין] ויוצאת הלכה ברורה".

הרב לנדא, במקום לכעוס שאותו רב מעז להקשות ולחלוק עליו, שמח על הביקורת הבונה, מכיוון שהוא רואה שהיא עניינית ואמיתית, ולא נעשתה לשם המריבה והקנטור. הדברים גם לא מערערים את בטחונו בצדקת דבריו, וכפי שהוא כותב – יש לו תשובות לשאלות שנכתבו עליו. אבל אדרבה – הוא שמח לראות את ההתייחסות הרצינית שקיבלו דבריו, ואת הדיון המועיל עוד יותר לדיוק ולבירור האמת.

דווקא בתקופות כאלו, כאשר הרוחות מתלהטות והמחלוקות בין הפלגים השונים מובהקות במיוחד, חשוב שנדע איך לדבר אחד עם השני, חשוב שנזכור איך נראה ויכוח כן המתנהל מתוך אהבת אמת. גם אם לא נסכים על שום דבר, רק כשנדע לייצר שיח ודיון אמיתי, נוכל להבין באמת את הצד הנגדי ואולי גם לחיות טוב יותר ביחד.