"למדינת ישראל אין את הפריבילגיה לשקוע בפילוג ובקיטוב"

אין כמעט מי שלא שמע בשנה האחרונה את הביטוי: 'שיח של השישי באוקטובר' מתוך התייחסות לאווירת הפילוג והמחנאות ששררה אז בארצנו. אין מי שלא שמע על הצורך לאחד שורות בשל המלחמה, כדי לחזק את החוסן הלאומי. עבור דן לאור, צלם חובב המשיק בימים אלה את ספר הצילומים "סימני שאלה, סימני קריאה ושלוש נקודות", עדשת המצלמה היא דרך להישיר מבט מול המחלוקות, הפערים והכאוס שחווינו, במטרה להתמודד בצורה טובה יותר אל מול אימת ההקצנה והפילוג.

לזר (47), תושב הרצליה המגדיר את עצמו כצלם בנימי נשמתו, הוא בכלל איש שוק ההון, ומי שבשני העשורים האחרונים מצא את עצמו יוצא לצלם שוב ושוב ברחובות הארץ, תוך חיפוש מתמיד אחר סיפורים מיוחדים והמחשת הרב-גוניות הייחודית המאפיינת את החברה הישראלית. לפני כארבע שנים פרסם לאור ספר המבליט את הדומה והמשותף בין כולנו.

ספרו החדש נועד להציב מראה בפנינו כי אלמנטים קיצוניים השתלטו על השיח הציבורי ונראים כחזות הכל, אם כי בפועל מדובר כלא יותר מאשר חזיון תעתועים. דן טוען שהוא עדיין מאמין וסבור שברוב (אפילו מוחלט) מן הנושאים אנחנו קרובים אחד לשני, ואכן "רב הדומה על השונה, אולם הבעיה היא שהשונה השתלט לגמרי על השיח", כך לדבריו.

"אחרי הרבה מאוד שנים שאני מצלם בחברה הישראלית, המסקנה העיקרית שהגעתי אליה היא שיש 90 אחוז מהדברים שמשותפים בין כולנו, אמונות, תפיסות עולם ומציאות דומים שאנו חולקים יחד", מספר לזר. "אז איפה טמונה הבעיה? התשובה היא עשרת האחוזים הנותרים. הם אולי רק עשרה אחוזים, אבל למרבה הצער הם אלו שהצליחו להשתלט על השיח שלנו ולדחוק הצידה את ההסכמות הגורפות בינינו. זהו סוג של הזנב מכשכש בכלב, מיעוט ששולט ברוב. אולי לא ברמה הכמותית, אך בהחלט ברמת התוכן והתודעה. זה אבסורד, מצב עצוב ובעיקר מסוכן, שלצערי רק הלך והקצין בשנים האחרונות".

הפגנה לשחרור החטופים. קרדיט: דן לזר

לדברי לזר, המסקר כאמור את החברה הישראלית לאורכה ולרוחבה בשנים האחרונות דרך עדשת המצלמה, תוך שהוא נטמע בין מגזרים, אוכלוסיות וקהילות מגוונות ברחבי הארץ, הרי שהמציאות המלחמתית בשנה האחרונה טפחה על פנינו, ומחייבת אותנו לשנות כיוון.

"למדינת ישראל אין את הפריווילגיה לשקוע בפילוג וקיטוב. אני מגדיר את התופעה שעברה עלינו כמעין 'תיבת תהודה'. אנחנו חיים בדור שבו אנשים צורכים יותר ויותר תקשורת, מתוך חלקת האלוהים הקטנה שלהם. אין תמהיל, אין ערבוב עם דעות אחרות, וזה מה שמוביל בסופו של יום להקצנה עקב חוסר ראיה של הצד השני. כאשר לא מכירים נוצר ריחוק, ואז חשש מן האחר, ולפעמים לצערי אפילו שנאה. בספר אני מנסה לשקף את המציאות הזו, ולהוכיח שלמרות כל מה שאנחנו חושבים, יש גם דעות אחרות, והן לפעמים מורכבות ומאתגרות, אבל קודם כל צריך להכיר, גם בסבל של האחר וגם בשורשי הבעיות והצרכים שלו".

תסביר.

כשאני מנסה לחשוב למה זה קורה? אני כאמור חושב שהבעיה הגדולה ביותר שלנו היא אותה 'תיבת התהודה'. מה שקורה בדור הזה הוא שאנשים צורכים יותר ויותר תקשורת בכלל וחדשות בפרט שמתאימים להם. אין גיוון, אתה לא מתערבב בדעות אחרות. אני שם לב שאנשים בצד מסוים של המפה הפוליטית כלל לא מודעים למה שקורה בצד השני, בערוצי התקשורת שלהם אפילו לא מדווחים על דברים שקורים ומתאימים לאג'נדה האחרת. לכן נוצרת הקצנה וזה הולך ומחמיר עוד ועוד, וכך נוצר פילוג וקיטוב. ניסיתי לבטא זאת בספר על ידי כך שניסיתי לעמת את המחלוקות, ולהציב צילומים של הפגנות מימין ומשמאל האחד מול השני, של מגזרים שונים. מתוך השטח גיליתי עד כמה התמונה שאנשים חושבים שהם מכירים היא חלקית ולפעמים מעוותת".

הושענא רבא בירושלים. קרדיט: דן לזר

איך הספר אמור לתרום לפתרון הבעיה?

"הספר מנסה להעביר מסר באמצעות הצילום. התמונות הוויזואליות שמשקפות את החברה הישראלית על רבדיה השונים, נועדו לבחון את הדברים מתוך מבט על ומשקפיים רחבות יותר, בניסיון לקבל פרספקטיבה שונה על החברה הישראלית. המטרה הסופית היא להבין יחד איך הגענו למצב הזה, ומתוך אותה תהייה לקרב בינינו בחזרה, שכן יש בינינו כאמור הרבה יותר משותף מאשר שונה".

אתה מאמין שהספר שלך יצליח לעורר את התובנות הללו?

"אני רוצה להאמין שכן. ספוילר קטן לסיום. אני מבטא את הכמיהה הזו בתמונות שצילמתי המופיעות בדפים האחרונים של הספר. הרפרנס נועד לומר 'אם לא נדע לעצור את הקרע הזה עכשיו כשזה עוד אפשרי - אנחנו עלולים עוד חלילה לשרוף את הכל. אולי זה יכול להיתפס כקיצוני, אבל אלו התחושות שהיה לי חשוב להעביר. ויש שם גם מסר של תקווה, גם הוא מופיע בסוף הספר. תקווה וסימן אזהרה...  הם מופיעים ביחד, כי זה בדיוק המצב - יש תקווה, אבל עלינו להיזהר מאוד".

לזר שהתמודד בעצמו עם כמה עניינים אישיים בשנה האחרונה, מיטיב לתאר כי הקביל את 'המסע האישי' שלו גם עם המצב הלאומי במדינה. "לאורך תקופה די ארוכה היה לי הרבה זמן לחשוב. שם, אחרי שהתבוננתי עמוקות פנימה, קיבלתי החלטה שהספר הזה הוא כרגע מטרת העל שלי. הוא חשוב והוא חייב לראות אור. מאחל לנו שנדע ימים טובים ושקטים יותר. ימים בהם נזכור שהאחדות היא מקור הכוח שלנו".