VLU בריאות
בדיחות מקלט וממים מצחיקים: ההומור של מלחמת חרבות ברזל
"החיים מצחיקים אז צוחקים" אמרו פעם הגששים. החיים לא באמת מצחיקים אותנו, אבל השימוש בהומור כן יכול לעזור ולהקל עלינו במצבי משבר, חרדה וקושי
"הלוואי שאני הייתי מקבל עשירית מתשומת הלב שמקבל הכלב שלי במקלט", היה אחד הציוצים שעלו בתחילת המלחמה והתקפות הטילים והכתב"מים, שהורידו את כולנו למקלטים או שיגרו אותנו לממ"דים. כמי שגרה בתל אביב, בדירה שאין בה ממ"ד, אני יכולה להעיד שהסיטואציה של ירידה משותפת למקלט, בעיקר בשעות הלילה, בתהלוכה ביזארית של פיז'מות, חלוקים, מגבות רחצה, שיער פרוע ועיניים טרוטות, היא כמובן עצובה, אבל יש בה גם לא מעט אלמנטים מצחיקים. למרות החרדה הכללית, כמעט תמיד אחד השכנים מתחיל לצחוק או להתבדח על הסיטואציה וזוכה לתשומת לב מרבית.
אחרי ההלם והאלם בעקבות 7 באוקטובר, לא מיד אבל כמה שבועות אחרי, החלו לעלות ברשת וגם בטלוויזיה, תחילה בטפטופים ולאחר מכן במבול אדיר, ממים, ציוצים, פוסטים וסרטונים עם קטעים סאטיריים והומוריסטיים על המצב. לסרטונים המצחיקים שהעלו החיילים בעיקר, היה יתרון עצום, כי אם אדם שיוצא להילחם ונמצא בסכנת חיים בשדה הקרב, מרשה לעצמו לצחוק, זה נותן לגיטימציה גם לעורף לנסות ולהקליל את הדברים. כך היה גם כשהחות'ים החלו לתקוף את ישראל. אישה שבעלה ממוצא תימני העלתה ברשת אזהרה על כך שעד שהחות'ים לא מפסיקים, לבעלה אין רשות להתקרב אליה... בעיצומן של מתקפות הטילים מאיראן, כמות הבדיחות על האיראנים שברה שיאים ברשת, ולדעתי, אחד המצרכים המבוקשים ביותר בשנה האחרונה הוא מופעי סטנד-אפ, שבהם הקהל נקרע מצחוק אפילו יותר מתמיד.
הומור, על שלל גווניו, הוא אחד האמצעים היעילים ביותר ליצירת לכידות וחוסן בזמן משברים עמוקים ובעתות מלחמה. השימוש בהומור כמנגנון הגנה, שמזוהה לא פעם עם העם היהודי, היה קיים מן הסתם מאז ומתמיד. הפסיכואנליטיקאי הנודע (והיהודי) זיגמונד פרויד, הכתיר את ההומור כמנגנון ההגנה המוצלח מכולם, כדרך לעדן את המציאות וליצור מרחק בינה ובין האדם שחווה אותה. ההיסטוריה מראה לנו, בכל פעם מחדש, ששימוש בהומור נוכח בכל סיטואציה, טרגית וקשה ככל שתהיה. לפעמים היחס הוא אפילו הפוך, ככל שהמצב גרוע יותר - מגנון ההגנה דומיננטי יותר. ויקטור פרנקל, הפסיכולוג ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות", היה הראשון שהדגיש את חשיבות ההומור גם בתוך המרחב הטיפולי ואת השימוש בהומור כדרך הסתכלות ופרשנות אחרת על החיים ואירועי חיים. הוא האמין כי היכולת להתבונן ב"עצמי" מזווית ראיה היתולית, מקלה על תחושת המצוקה.
"החיים מצחיקים אז צוחקים" אמרו פעם הגששים. החיים לא באמת מצחיקים אותנו, אבל השימוש בהומור כן יכול לעזור ולהקל עלינו במצבי משבר, חרדה וקושי. מי שמצליח לאמץ לעצמו זווית ראיה הומוריסטית על החיים, עשוי למצוא בכך דרך יעילה להפחית מעט את תחושת הכובד והקושי שאנו חווים. לדברי ד"ר אריה סובר, חוקר הומור (בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-2016), "הומור הוא עניין קיומי. זה בכלל לא לצרכי בידור או הנאה, הומור בבסיסו הוא חלק ממנגנון הגנה".
יש בכלל בדיחות בתנ"ך?
התנ"ך - ספר הספרים של העם היהודי, נראה במבט ראשון כטקסט רציני מאד, שאין בו הומור כלל. בעבר טענו חוקרים, כמו הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד, כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות". כיום, החוקרים בהחלט מכירים בהומור בתנ"ך (בכל זאת, זהו ספר של יהודים...) וגם במקורות יהודיים נוספים, והדוגמאות הן רבות. במגילת רות, למשל, שמות בניה של רות שנפטרו הם 'מחלון' ו'כיליון'... זה בערך כמו שהיום, מישהי תקרא לבניה 'קורונה' ו'סרטן'.
אליהו הנביא בספר מלכים א' (פרק יח, פסוק כז) לועג לנביאי הבעל, המאמינים באלילים שיש להם פה שלא מדבר ואוזניים שלא שומעות, ומציע להם לנסות להעיר את האלוהים שלהם, שלא עונה כי אולי הוא ישן...: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ".
סיפורי התנ"ך מלאים בביטויים ציניים עוקצניים ולעג סרקסטי. אחי יוסף לועגים לו:" וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו", ומיכל בת שאול לועגת לבעלה, דוד המלך, המפזז עם חייליו בחזרה מהקרב: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים".
בתלמוד יש סיפורים על חכמים יהודים הלועגים לחכמי יוון. לדוגמה (תרגום מארמית):
"אמרו לו (חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניה) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו: ומי יאמר (שאכן כך הוא)? (אמר להם:) - הביאו חבלים ומדדו".
בדיון משפטי בגמרא על תשלום נזקי ספסל שנשבר, לאחר שארבעה אנשים ישבו עליו בזה אחר זה, נפסק שהאחרון חייב. אומרת הגמרא: "כגון פפא בר אבא", ורש"י מסביר שאותו פפא היה מאד שמן. בעלי התוספות פתחו בדיון מעמיק מה קורה אם השמן התיישב ראשון, ואחריו שלשה רזים במיוחד, ומה קורה אם כולם שמנים במיוחד והאחרון יוצא דופן ברזונו ועוד ועוד. כל הדיון הזה פשוט נועד כנראה להשאיר את הלומדים ערים...
והנה אזהרה במסכת בכורות שגם היום היא מצחיקה מאד: "גבוה לא ישא גבוהית, שמא יצא מהם תורן".
שרק נצחק כל החיים.