"איפה שנבקבק את בקבוק הבירה האחרון, שם יעבור הגבול"

למעלה מארבעה עשר חודשים של הפגזות, אזעקות ואזור קסום שהפך למרבה הצער לזירת מלחמה. זה מה שעבר כידוע על רבים מהישובים והקיבוצים בחזית הצפון והגליל, שהפכו החל מהשביעי באוקטובר אשתקד מגן עדן עלי אדמות למרחבים נטושים ומוזנחים, בהם הזמן עצר מלכת.

נועם ארליך, חבר קיבוץ מנרה, הוא אחד מבין אלפי תושבי האזור, שנאלצו עם פרוץ המלחמה לנטוש את חלקת האלוקים הקטנה שלהם, בדרך לתואר המפוקפק 'מפונים'. נועם, דור שלישי למייסדי קיבוץ מנרה שבאצבע הגליל, נולד, גדל והתחנך בקיבוץ. "מבחינתי, מעולם לא עזבתי את מנרה וגם מנרה לא עזבה אותי", הוא מבהיר כבר בראשית הראיון עימו.

כ-300 איש התגוררו במנרה לפני המלחמה. אלו לצד תיירים ומבקרים שפקדו את האזור השכם והערב, נהנו מהריחוק והשקט של הקיבוץ הפסטורלי, שהיווה עד אז כנקודת שפיות בתוך השגרה השוחקת.

ארליך עסק כתאורן במשך לא מעט שנים. אלא שאז הגיעה הקורונה והאחרון נאלץ כמאמר הקלישאה 'לחשב מסלול מחדש', כשהוא מחליט להיעתר לפנייה של חבר ולהתחיל לבשל בירה. "התחלתי לנסות, בישלתי וראיתי שזה עושה לי טוב, כך גם למשפחה שלי ולאנשים מסביבי. מהר מאוד הבנתי שניתנה לי הזדמנות באמצעות הבירה גם ליצור חיבור בין אנשים. בהמשך עברתי לבישולים בנפחים גדולים יותר, ואיך שהסתיימה הקורונה פתחתי 'גן בירה' בחצר הבית. קראתי לזה 'תעסוקה לילדים – בירה להורים'. החצר שלי הפכה למקום מפגש של משפחות. ההורים יכלו לשבת וליהנות מבירה מקומית וטעימה, בזמן שהילדים משוחררים בחצר ונהנים ממשחקים והפעלות למיניהן".

בבוקר השביעי באוקטובר, זמן קצר לאחר היוודע האירועים הטראגיים בחזית הדרום, הבין ארליך את הלך הרוח והחליט כי הוא מתפנה מן הקיבוץ עד יעבור זעם. אלא שגם בחלומות הגרועים ביותר סביר להניח שלא שיער כי יאלץ לחכות פרק זמן של למעלה משנה עד שיוכל לחזור למנרה.

"עם תחילת המלחמה ירדתי יחד עם בת זוג והילדים לקריית שמונה. חשבנו ששם בטוח יותר, ושתוך שבוע-שבועיים גג נחזור הביתה. הימים עברו והבנו שהפעם זה לא עניין של זבנג וגמרנו. לאורך התקופה הגענו עד לערבה ובהמשך למלון בכנרת, שם שהינו במשך כחצי שנה. באוגוסט האחרון החלטתי שאני חייב לחזור בשביל השפיות והציונות לגליל המוכר והאהוב. אמנם לא למנרה, אבל לכפר סאלד".

מה קורה עם הבית והמבשלה כל הזמן הזה?

"למנרה נמנעתי מלהגיע. האמת שהבית שלי ספג כבר בשבוע הראשון פגיעה ישירה של נ"ט, כשכל הרחוב הפך די מהר לשטח צבאי סגור. לגבי הבירה, אחרי כמה חודשים של הפסקה לאור האירועים, בדצמבר 2023 החלטתי לשוב ולייצר בירה. פניתי למבשלה בכרמיאל, שם אפשרו לי לבשל 1000 ליטרים. אחרי ראיון שלי ברדיו פתאום כל העסק התפוצץ, במובן החיובי של המילה. הגיעו אליי פניות מאנשים מכל הארץ. הייתי פשוט מעמיס את הרכב הפרטי שלי בבירות שבקבקנו קודם לכן, ונוסע לחלק. הכרתי לאורך החודשים הללו אנשים מדהימים שנתנו לי ערימות של כוח. רובם גם הפכו ללקוחות קבועים".

"מממש כאן את הצוואה של סבא וסבתא שלי"

לפני כשבועיים, זמן קצר לאחר ההכרזה על הפסקת אש, שב ארליך בפעם הראשונה למנרה, זאת בתום למעלה משנה בה נאלץ לנטוש את כור מחצבתו. "המראות שנחשפתי אליהם היו קשים, בעיקר ברמה החזותית. לראות את כל הנזקים ששמענו עליהם בתקשורת, הופכים ברגע אחד למציאות מול העיניים, זוהי ללא ספק חוויה מטלטלת. מכוניות שרופות ברחוב, רחובות שלמים בהן נפגעו תשתיות של חשמל, מים וביוב, יחד עם הזנחה נוראית. סוג של מראה אפוקליפטי שצריך זמן כדי לעכל", כך לדבריו.

על אף ההלם הראשוני, ארליך אינו מרשה לעצמו לשקוע במרה שחורה, שכן הוא כבר מתכנן תכניות קדימה, בתקווה כי השלווה תישמר והשקט ישוב לשרור בקיבוץ ובצפון כולו. "כולנו נוכחנו בשנה האחרונה שאין באמת שום נקודה בטוחה במדינה שלנו. אני לא משלה את עצמי ויודע שבצד השני עדיין קיימות יכולות, אבל באותה נשימה אני נחוש לשדר אופטימיות. לחזור לגור בגבול ולעשות בירה. זו הסיבה שהדבר הראשון שעשיתי ברגע שניתנה האפשרות לעלות למנרה, היה להניף את דגל ישראל לצד הרכבים השרופים בקיבוץ. כמו שטרומפלדור אמר לפני כמאה שנה כי במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור הגבול, אני אומר שאיפה שנבקבק את בקבוק הבירה האחרון, שם יעבור הגבול החדש".

מה יש לך לומר למי שחושש לשוב לביתו?

"אני מבין לליבם ומתחבר לחשש שלהם, אבל בינינו המלחמה הזו הוכיחה שכמעט בכל נקודה בארץ קיים סיכוי להתלקחות. אני בדעה שפשוט אין לנו את הפריווילגיה לוותר על החלום של דור המייסדים שהתיישב בחבל הארץ המופלא הזה. סבא וסבתא שלי התגוררו חצי שנה במערה כדי לשמור על הנקודה האסטרטגית בה אנו יושבים. כעת זהו התור של הדור שלי לשמור על המקום הזה, ולהוביל אותו למרות כל הקשיים לפריחה ולשגשוג".

אתה ומנרה זה לנצח?

"מנרה הוא המקום בו נולדתי, ובו השורשים שלי מצויים עמוק באדמה. אני לא רואה שום אפשרות בה אני יכול לחיות במקום אחר. לחיות כאן על הגבול, זוהי מבחינתי הציונות האמיתית. אני מרגיש שבכך אני מממש את הצוואה של סבא וסבתא שלי שהגיעו לכאן בשנות -40 ויצרו פה חיים. הציונות המודרנית עבורי היא להחזיק מבשלת בירה ועסק בגליל העליון".

איפה נפגוש אותך בעוד שנה מהיום?

"סביר להניח שזה יהיה בחצר שלי כאן בקיבוץ, עושה את הדבר שאני הכי אוהב: מכין בירה ומעביר את האהבה הזו לכל מי שרק יחפוץ בה".