הסתכלת על השמיים היום?

את אביאל מלקמו ז"ל הכרתי דרך אחיו אילן. אני אומר "הכרתי" כי למרות שמעולם לא פגשתי אותו, הסיפורים שאילן שיתף הפכו את אביאל לדמות חיה בתודעתי. דרכם למדתי להכיר אדם יוצא דופן, שחי את חייו בעוצמה ובאמונה עמוקה. אביאל שירת כלוחם ביחידת אגוז, יחידה מובחרת שמתאפיינת בעבודת צוות, במשימות מורכבות וביכולת לחשוב מחוץ לקופסה גם ברגעי קושי. הוא נהרג בקרב במהלך טיהור קיבוץ כיסופים, תוך כדי הסתערות אמיצה על מחבלים, במטרה להגן על חבריו לנשק. הסיפור הזה מגלם בעיניי את גבורתו – לא רק בתוצאה הטראגית, אלא במה שהוביל לשם: אומץ, נאמנות, והבחירה להתייצב מול הסכנה למען אחרים.

אבל מה שהפך את דמותו של אביאל למשמעותית עבורי במיוחד היה משפט אחד קטן שכתב בוואטסאפ שלו, ככל הנראה בלי לתכנן את ההשפעה העמוקה שתהיה לו. המשפט הזה היה הסטטוס האחרון שלו: "הסתכלת על השמיים היום?" כמה פשוט, כמה יומיומי, ובו בזמן כמה חזק. אחרי ששמעתי על כך, המשפט הזה הפך למראה שמוצבת מולי יום-יום. אני מוצא את עצמי חוזר עליו, שואל את עצמי – כמה מהחיים שלנו אנחנו באמת רואים? כמה פעמים אנחנו חולפים על פני דברים יפים, משמעותיים או מרגשים, מבלי לעצור לרגע ולהתבונן?

משפחתו של אביאל בחרה להנציח אותו עם המשפט הזה. המילים הללו הפכו למעין סמל, תמצית של מי שהוא היה, ושל מה שחשוב לזכור ולהמשיך. המשפט הזה, שנראה במבט ראשון פשוט ויומיומי, נושא בחובו עומק פילוסופי ורוחני, קריאה לא לשכוח לעצור ולהתבונן, לא לתת לחיים לחלוף מבלי להבחין ביופיים ובמשמעותם.

המשפט הזה חיבר אותי לסיפורו של רבי עקיבא, אחד מגדולי התנאים. רבי עקיבא, כידוע, לא נולד "רבי". בצעירותו היה רועה צאן פשוט, אדם שלא ידע אפילו קרוא וכתוב. אבל יום אחד, כך מסופר, הוא ראה טיפות מים חוצבות בסלע. מראה יומיומי לכאורה – כזה שרבים אחרים ודאי ראו לפניהם מבלי לתת לו משמעות. אבל רבי עקיבא ראה משהו אחר. הוא עצר, התבונן, והסיק מסקנה ששינתה את מסלול חייו: "אם מים יכולים לשנות אבן, גם אני יכול להשתנות." המראה הפשוט הזה הפך לאבן דרך עבורו, ולמעשה עבור כל ההיסטוריה היהודית.

יש עוד דמות שהזכירה לי את העיקרון הזה, והיא תיאודור הרצל. הרצל היה עיתונאי צעיר, מוצלח ונחשב כשהגיע לסקר את משפט דרייפוס. משפטו של אלפרד דרייפוס עורר סערה ציבורית אדירה, והיה לאירוע מתוקשר ביותר בזמנו. המוני אנשים נחשפו אליו, זעמו, והמשיכו בחייהם. אבל אצל הרצל זה לא נגמר שם. הוא התבונן לעומק, ניתח את המציאות שסבבה אותו, והבין: המציאות לא תשתנה מאליה. הוא זיהה שהעם היהודי זקוק לבית לאומי. מהמחשבה הזו נולדה הציונות המודרנית, תנועה ששינתה את פני ההיסטוריה של עמנו. גם הרצל, כמו רבי עקיבא, עצר והתבונן, ולמד משהו גדול מתוך סיטואציה שנראתה "עוד רגע" חולף.

המשפט של אביאל – "הסתכלת על השמיים היום?" – הזכיר לי שהיכולת לעצור לרגע ולהביט למעלה היא לא פחות ממשימה לחיים. בשגרת היום-יום שלנו, בזרם האינסופי של משימות, מטלות, דאגות ותוכניות, קל כל כך לשכוח מה באמת חשוב. אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מוקפים במסכים, הודעות, רשתות חברתיות, ומידע מכל עבר. וכשזה המצב, כמה קל לפספס את הדברים האמיתיים.

כשהמשפט הזה הפך לחלק ממני, הוא התחבר לי למושג המיקוד והיכולת להתבונן בדברים אחרת בכל היבט בחיי. המשפט הזה הזכיר לי כמה קל לשקוע בשגרה, לאבד את הקשר לרגעים הפשוטים והקטנים שממלאים את חיינו במשמעות. אפילו בזמנים של אתגר, המשפט הזה נתן לי פרספקטיבה. כשהייתי בתוך תקופות לחוצות או החלטות קריטיות, הזכרתי לעצמי לעצור לרגע ולשאול – מה אני מפספס?, לעיתים קרובות, דווקא ההפסקה הזו הובילה לפתרונות שלא חשבתי עליהם קודם ולתחושת שלווה שאפשרה לי להמשיך הלאה עם בהירות. כמו בעולם הניהול, הצלחה לא פעם תלויה ביכולת לזהות את מה שאחרים לא רואים. מנהלים מצליחים הם אלה שעוצרים, מתבוננים לעומק, ומוצאים פתרונות יצירתיים מתוך סיטואציות יומיומיות.

אני חושב על אביאל, שבחר לנסח דווקא את המשפט הזה כסטטוס האחרון שלו. אולי זה לא היה מתוכנן, אולי זה היה רגע ספונטני של מחשבה, אבל אני לא יכול שלא להרגיש שהיה כאן מסר. יש משהו עמוק במילים הפשוטות הללו. הן לא רק הזמנה להביט בשמיים, אלא קריאה לשים לב למה שאנחנו מפספסים. בעולם עמוס גירויים שבו אנחנו מקבלים החלטות כל הזמן, רגע של עצירה והתבוננות יכול להיות המפתח לתובנות שיזיזו אותנו קדימה.

עבורי, המשפט הזה הוא תזכורת לערך של תשומת הלב. גם בעולם דינמי של עסקים, רעיונות וחדשנות, רגעים של התבוננות שקטה יכולים להוביל למהלכים הגדולים ביותר. מאז, בכל פעם שאני מרים את העיניים לשמיים, אני לא רק רואה נוף – אני מרגיש מחובר, ערני יותר למה שקורה סביבי ומוכן יותר למצוא את ההזדמנויות שמחכות לי. אני לא יודע אם זה כך אצל כולם, אבל עבורי, המבט הזה למעלה הפך לרגע שמעניק עומק ופרספקטיבה.