חבר שלי פרץ בבכי בפגישת עבודה. האם זה באמת נורא?

"בכיתי עכשיו מול המנהל שלי והמנהל של המנהל שלי. הם בטח חושבים שאני משוגע."

כך נפתחה הודעה שקיבלתי מקולגה לפני כמה חודשים. רגע שגרתי בעבודה התגלגל, איכשהו, למבוכה גדולה. הוא התפרץ בבכי בפגישה. ולא סתם פגישה – אלא מול האנשים הכי בכירים בארגון שלנו.

לא ידעתי איך לענות לו מיד. הוא חיכה שאגיד משהו חכם, אולי משהו מנחם. אבל מה שיצא ממני זה רק: "למה אתה חושב שזה כל כך נורא?"

הוא לא ענה לי, וכשהשיחה נגמרה, מצאתי את עצמי מהרהר בזה כל היום. למה הוא הרגיש צורך כל כך עמוק להתנצל על הבכי שלו? למה הבכי שלנו הפך למשהו שצריך להסתיר?

זה הזכיר לי רגע אחר שראיתי, לפני שנים, בטלוויזיה.

ביולי 2016, יום הבסטיליה, הפך חג העצמאות הצרפתי למאורע טרגי. טרוריסט ברכב משא דרס עשרות חוגגים בעיר ניס. 86 בני אדם נרצחו, 458 נוספים נפצעו. ראיתי את הדיווח בלייב מאולפן חדשות צרפתי. השדרן התאמץ לשמור על קור רוח, לקרוא את הנתונים, להחזיק מעמד מול המצלמות. אבל כשהחלו להקרין תמונות מזירת הפיגוע – גופות מכוסות, ילדים פצועים – הוא נשבר. הוא עצר לרגע, הניח את היד על עיניו, ובכה בשקט.

ואז, אחרי שנשם עמוק והתאפס, הוא התנצל.

"סליחה," הוא אמר לצופים. כאילו יש כאן משהו להתנצל עליו. כאילו העובדה שהוא בוכה לנוכח טרגדיה כזו, הופכת אותו למקצועי פחות, לאדם פחות.

אותו רגע נשאר חקוק בי. לא בגלל הבכי, אלא בגלל ההתנצלות שאחריו.

אנחנו חיים בעולם שמקדש איפוק. עצבים של פלדה. "אל תיתן לרגשות שלך להשתלט עליך." כאילו רגש הוא אויב שצריך להילחם בו. בכי, במיוחד אצל גברים, הוא טאבו. סטיגמה. "בכי זה לחלשים," הם אומרים. והמסר ההרסני הצליח לחדור לכולנו – לא משנה אם אנחנו בכירים בעבודה, שדרנים בטלוויזיה או פשוט בני אדם ברגעים אנושיים.

אבל האמת היא שבכי הוא בדיוק ההפך.

כשחשבתי על זה עוד, נזכרתי ביוסף. יוסף – האיש שהתחיל בתחתית הבור והפך להיות שליט מצרים, האימפריה הגדולה של זמנו. הוא שולט בחוכמה, בכריזמה ובשלטון מוחלט. אנשים סוגדים לו, חוששים ממנו, רואים בו את הפתרון לרעב שמשתולל בעולם.

אבל גם ברגעי השיא שלו, הוא נשאר אנושי.

הרגע הזה שבו הוא פוגש את אחיו שוב – אלו שבגדו בו, שזרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבדות – הוא רגע בלתי נתפס בעוצמתו. הם לא מזהים אותו. יוסף יכול היה לנקום, להשליט פחד, לשחק את הקלף של השליט הכל-יכול. במקום זאת, הוא בוכה.

"וַיִּתֵּן אֶת קוֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה."

המילים האלו תמיד נוגעות בי. השליט של אחת האימפריות הגדולות בעולם, האיש שאף אחד לא מעז לערער על סמכותו, לא מתבייש לבכות. ולא דמעה חבויה, אלא בכי כל כך עוצמתי שהוא נשמע עד לארמון פרעה.

הבכי הזה לא גרע ממנו. הוא לא החליש את מעמדו. להפך – הוא חיבר אותו לאמת שלו. יוסף מלמד אותנו שיעור עצום: הבכי לא עושה אותך פחות. הוא לא מוריד מערכך, לא מקטין אותך. הוא חלק מהאנושיות שלך.

והנה, אנחנו, היום, חיים בעולם שבו אנשים כמו יוסף הם נדירים. אנחנו מפחדים לחשוף את עצמנו, להראות חולשה. אנחנו מתנצלים על דמעות, מתאמצים להחזיק פנים קשוחות, כי זה מה שמצפים מאיתנו. אבל אם נסתכל על זה רגע אחרת – אולי דווקא הבכי שלנו הוא היכולת הכי חזקה שלנו?

בכי הוא לא סימן לשבריריות. הוא סימן לכך שאנחנו חיים. שאנחנו מרגישים. הוא כוח שמאפשר לנו לפרוק כאב, למצוא נחמה ולהתחבר לאחרים. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים את הגוש הזה בגרון, ואתם חוששים שהוא יגיע לעיניים – אל תעצרו אותו. אל תתנצלו עליו. תזכרו את יוסף. תזכרו את השדרן ההוא. ותזכרו שהדמעות שלכם הן לא חולשה – הן אנושיות.

ואולי, אם כולנו נפסיק להתבייש ברגעים האלו, נוכל לבנות מציאות אחרת. מציאות שבה אנחנו לא מתנצלים על מה שעושה אותנו לאנשים אמיתיים. מציאות שבה בכי הוא לא חולשה – אלא הוכחה שאנחנו עדיין חיים.