אם לא הגענו להישגים מסוימים עד גיל 40, אז כבר איחרנו את הרכבת?

לפני כמה שבועות חגגתי יום הולדת לחבר קרוב. ערב קטן ומצומצם, כזה שמשלב שיחות קלילות עם נגיעות של עומק. לקראת סוף הערב, החבר – שהגיע לגיל 39 – שלח לי לינק לרשימה המפורסמת "40 under 40", זו שמציינת את האנשים שהצליחו להגיע לפסגה מקצועית לפני גיל 40, ובצירוף ללינק הוא כתב לי" :הרשימה שאליה כבר לא אגיע".

ההודעה שלו נגעה בי. היא חשפה את העומק של הלחץ והייאוש שהחברה שלנו מטמיעה בנו – הרצון לפרוץ מהר, להצליח מוקדם ולהשאיר חותם בזמן מוגבל. מצאתי את עצמי תוהה: מתי הפכנו לחברה שמצמידה שעון חול לכל חלום? ומדוע נדמה לנו שאם לא הגענו להישגים מסוימים עד גיל 40, אז כבר איחרנו את הרכבת?

אין ספק, רשימות כמו "40 under 40" או "30 under 30" מציגות סיפורי הצלחה מעוררי השראה. הן מעלות על נס את אלו שהצליחו להתבלט בגיל מוקדם, ובכך הן יוצרות תחושת הישגיות ותחרותיות חיובית אצל רבים. אולם לצד ההשראה, הרשימות האלו גם יוצרות לחץ עצום, במיוחד על אלו שחצו את הגיל הקובע ועדיין לא "הגיעו "לשום מקום.

אנחנו חיים בעידן שבו הצלחה נמדדת במהירות ובגיל צעיר ככל האפשר. זה לא מקרי שצעירים רבים מרגישים שהם חייבים לפרוץ כבר בעשור השלישי לחייהם. המסרים החברתיים מצביעים על כך שהצלחה מוקדמת היא לא רק יעד – היא גם מדד לערך שלנו. ואם לא הצלחת מספיק מהר, נדמה כאילו כבר פספסת.

כשקיבלתי את ההודעה מהחבר שלי, חייכתי לעצמי. מיד השבתי לו: "רוב דמויות המופת בהיסטוריה היהודית התחילו את דרכן המשמעותית בגיל שלך, ואפילו מאוחר יותר! "

תחשבו על אברהם אבינו, שעד גיל 75 לא היה ממש מוכר. או על משה רבנו, שעד גיל 80 היה רועה צאן במדבר, ואז קיבל על עצמו להנהיג את עם ישראל ולהפוך לדמות מופת עולמית. אפילו רבי עקיבא, אחד מגדולי החכמים שלנו, התחיל את דרכו המשמעותית רק בגיל 40, אחרי חיים שלמים שבהם היה אדם פשוט ולא משכיל.

הסיפורים האלו מלמדים אותנו מסר עמוק: אין גיל מדויק להצלחה. לא מאוחר מדי להתחיל מחדש, לפרוץ דרך, או לשנות כיוון. אם נתבונן סביבנו, נראה שגם במציאות המודרנית יש דוגמאות לאנשים שהצליחו בגיל מבוגר. שפים מפורסמים, יזמים מצליחים, ואפילו פוליטיקאים רבים – כולם התחילו את דרכם המקצועית המשמעותית בגיל שבו חלק מאיתנו כבר מוותרים על חלומות.

בחיפושיי האחרונים ברשת ראיתי ניצנים של תנועה חדשה: רשימות כמו"40 over 40"  שמוקדשות לאנשים שהתחילו לפרוח בגיל מאוחר יותר. רשימות אלו מייצגות את היופי של בגרות מקצועית ואישית, את העומק שמגיע עם השנים, ואת ההכרה בכך שהצלחה לא חייבת להיות מיידית.

חשיבותן של רשימות כאלו היא עצומה. הן מעניקות במה לגילאים שכבר אולי לא זוכים להילה תקשורתית, מזכירות לנו שאפשר להצליח גם מעבר ל"חלון הזמן "החברתי. הן גם משמשות תזכורת לכך שבגרות וניסיון חיים הם יתרון משמעותי שצעירים רבים עדיין לא רכשו.

בספר מלכים מסופר על רחבעם, בנו של שלמה המלך, שהתבקש להחליט כיצד לנהוג בעם לאחר מות אביו. רחבעם התייעץ עם שני מעגלים: המבוגרים שהיו יועצי אביו, והצעירים בני דורו, ה"30 מתחת ל-30" של דורו. בעוד שהמבוגרים הציעו לו לנהוג ברכות, הצעירים יעצו לו להכביד את העול על העם ולהפגין כוח. רחבעם בחר לשמוע לעצת הצעירים – ובכך גרם ללא פחות מפילוג ממלכת ישראל.

כאשר אנחנו בוחנים את הערך של גיל מבוגר בהקשר של הצלחה, אנחנו לא רק מחפשים הישגים – אנחנו מחפשים עומק, ראייה רחבה, ובנייה של משהו שיש לו קיום לאורך זמן. בין אם אתם בני 25, 39, או 65 – דעו שאף פעם לא מאוחר לחלום, לשנות, ולהצליח. ייתכן שהמסע שלכם שונה מזה של אחרים, וזה בסדר. ייתכן שהפסגה שלכם תגיע בגיל שלא נכנס לשום רשימה – וזה עדיין ראוי להערכה. הרשימות החברתיות אולי מציבות גבולות, אבל ההצלחה האמיתית שלכם תלויה במי שאתם, ולא בתאריך הלידה שלכם. כל יום הוא הזדמנות להתחיל מחדש, להמציא את עצמכם מחדש, ולגלות שלעיתים דווקא בפריחה המאוחרת יש את היופי הגדול ביותר.