מי רוצה תלוש משכורת שמזכיר לו שהוא רמאי?

בתחילת התואר הראשון שלי, רגע לפני תקופת המבחנים הראשונה, כינס אותנו דיקן הסטודנטים. הוא דיבר על החשיבות של יושרה אקדמית, והמשפט שאמר אז נשאר איתי עד היום. "אני לא מבין איך אנשים עושים הכל – חוץ מללמוד. מרמים, מעתיקים, מחפשים דרכים לעבור את הבחינה במקום להשקיע בהבנה אמיתית של החומר. ואחרי שלוש או ארבע שנים, הם מחזיקים ביד תואר שהוא בלוף אחד גדול. כל חודש, כשהם מקבלים את תלוש המשכורת שלהם מהעבודה שהתקבלו אליה בזכות התואר הזה, התלוש זועק להם: רמאי."

הייתה דממה באולם. כי האמת היא, שכולנו מכירים את הפיתוי הזה. הרצון לעגל פינות, לחפש קיצורי דרך, למצוא פתרונות שיחסכו לנו זמן ומאמץ. אלא שהשאלה שצריך לשאול, כפי שממחישה התמונה שצייר לנו הדיקן, היא האם זה באמת שווה את זה. האם הצלחה שמושגת בדרך עקומה היא הצלחה אמיתית? האם כל הדרכים כשרות?

לפעמים אני חושב על כל הדרכים שבהן הגעתי עד הלום, על ההחלטות, ההצלחות, הכישלונות, על הצמתים שבהם עצרתי וההתלבטויות שאיתן התמודדתי. ברור לי שאם הייתי בוחר אחרת, החיים שלי היו נראים שונה לחלוטין, אולי לטובה ואולי לפחות. אבל מה שבטוח – הדרך שבה בחרתי ללכת עיצבה אותי לא פחות מהמטרות עצמן.

אנחנו חיים בתקופה שבה הצלחה נמדדת בתוצאות. כמה הרווחת? כמה התקדמת? כמה מהר הגעת? יש לנו נטייה להתמקד במטרה ולשכוח שהדרך אליה היא לא רק אמצעי – היא חלק בלתי נפרד ממהות ההצלחה. לא מספיק להגיע ליעד, השאלה היא – איך הגענו אליו? האם בדרך לשם שמרנו על הערכים שלנו, או שמא ויתרנו עליהם?

אני לא מטיף לאף אחד, אני בסך הכל עושה חשבון נפש עם עצמי. אני יודע שגם אני מצאתי את עצמי לא פעם שואל – האם אני בדרך הנכונה? האם אני נופל לפיתוי להקל על עצמי במחיר של ערכים ועקרונות?

היום, אני מנסה להסתכל אחרת על הדברים. אני רוצה לדעת שאם אני מגיע למטרה שלי, אני מגיע אליה עם מצפון נקי, עם יחסים טובים, עם הרגשה שלא ויתרתי על עקרונותיי בדרך. זה לא אומר שלא צריך להיות שאפתניים, אלא שצריך להיות גם הוגנים, גם ישרים. הצלחה שבאה על חשבון אחרים, שמבוססת על ניצול או רמיסה, היא הצלחה ריקה. והפוך – הצלחה שבאה מתוך עבודה קשה, מתוך אתיקה והגינות, היא הצלחה שיש לה טעם אמיתי.

יש פסוק עתיק שנאמר בהקשר להדלקת המנורה במשכן ובית המקדש: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר - לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". כלומר, כדי להאיר – צריך להשתמש דווקא בשמן זית זך, נקי, טהור. אבל למה זה משנה? אם המטרה היא שהנר יידלק, אז מה זה חשוב איזה שמן יש בפנים? אור זה אור, לא?

אבל כאן מסתתרת נקודה עמוקה יותר. הדרך אל ההצלחה לא פחות חשובה מהתוצאה עצמה. אם השמן מעורבב בזיוף, אם הוא רחוק מלהיות טהור – האור שיופק ממנו יהיה חלש, רועד, אולי אפילו כבה מהר. אותו דבר נכון גם בחיים שלנו: לא חשוב רק שנגיע למטרה, חשוב גם איך נגיע אלינו. האם הדרך שלנו תואמת את הערכים והאתיקה שאנחנו מאמינים בהם? האם בחרנו בדרך של עבודה אמיתית, מתוך תהליך של למידה, מתוך יושרה?

אנחנו יכולים לשאוף גבוה, להתקדם, להצליח – אבל האתגר האמיתי הוא לשאול את עצמנו כל הדרך: האם אני עושה זאת נכון? האם אני רואה את האנשים שסביבי? האם אני שומר על היושרה שלי? כי בסופו של דבר, הצלחה אמיתית היא לא רק ההגעה לפסגה – היא גם הדרך שבה טיפסנו לשם.