למה קשה לנו להכניס שמחה לחיים?

הזמינו אותי לדבר בפני תלמידי תיכון על נושא השמחה, וראיתי שהם לא כל כך מרוכזים, בלשון המעטה. לחלקם היו קפוצ'ונים, ובמהלך השיחה התברר תפקידם. בעלי הקפוצ'ון הרימו אותו בשלב הראשון מעל ראשם, ובשלב השני הניחו את ידיהם בשיכול על השולחן, ואז קרס ראשם עטור הקפוצ'ון על הידיים. הם הרוויחו מרחב שקט וחשוך, ואני איבדתי כמה מאזינים. שאלתי את שאר התלמידים, שנראו בהכרה, ולו חלקית, עד כמה חשוב נושא השמחה. הם לא ענו, פרט לבחור אחד שהצביע.

הוא אמר שאין מה ללמוד על שמחה, כיוון שאי אפשר להשתנות. הבנתי שזהו אחד החסמים הבסיסיים - המחשבה הכוזבת שאי אפשר להשתנות, שכך הוא המצב ואין מה לעשות בנידון. מחשבה זו מטפחת ציניות בחיים שלנו, מגן המזלזל בכל דבר טוב המנסה לחדור מבעד למעטה העבה שפיתחנו. היו שם כמה חבר'ה שלא ישבו מולי, הם בחרו לשבת בצד, ולאורך השיחה הרגשתי, שאף על פי שהם כביכול מתריסים, הם מקשיבים לעומק. הם לא היו צריכים קפוצ'ונים. הם פשוט שילבו את ידיהם על חזם ונשענו מעט אחורה. המורים שלהם הביטו בהם במורת רוח, אבל שום דבר לא עזר.

דיברתי על שינוי, על העובדה שלא חייבים לקבל את התנאים החיצוניים, ושאי אפשר להגביל באמת את הרצון של האדם. בסוף השיחה הם ניגשו אלי והודו בהתרגשות על הדברים. המורים שלהם ראו בכך פלא גדול, אבל אותי זה לא הפתיע. שיערתי שההתרסה, ואולי הציניות שליוותה אותם, חיפתה דווקא על רגישות גדולה ומקום עדין בנפש. ניכר היה כשניגשו לבסוף, שהחיפוש בוער בתוכם, והרצון לשינוי לטובה טרם הושתק לגמרי.

כשהתחלתי לחשוב על כתיבה ולימוד של נושא השמחה, שיערתי שיהיו כאלה שיעקמו את אפם ויזלזלו. יש המון ציניות באוויר, והעובדה שאנו חיים במדינה שנתונה להתקפות מבית ומחוץ גורמת לנו לפעמים לחספוס. ייתכן שהייאוש כה חלחל באדם, עד שהוא כבר התייאש מאפשרות של שינוי. הוא מכיר את חייו כפי שהם עכשיו וסבור שהם לא הולכים להשתנות. כל רמז או כיוון לשינוי עלול להפוך למטרה ללעג, הן עצמי והן מבחוץ.

אם אני מבין שהציניות, הזלזול והייאוש הם לא מי שאני, אלא כלים שלמדתי מבחוץ כדי לשרוד, אני יכול לבחור לפעמים להניח אותם בצד. כל כלי וכל מגן, ולו הטוב ביותר, נמדד ביכולת שלי לבחור ולהחליט לא להשתמש בו. מי שהוא ה"ליצן של החבורה", ולא יכול לנהל אפילו שיחה אחת רצינית, נפגע מהכלים ששכלל בעצמו. מובן שגם מי שתמיד רציני עד כאב, לכוד בתוך ארשת של רצינות שמרחיקה אותו מהסביבה.

כדי שמשהו טוב ואפקטיבי יוכל לקרות לנו כשאנו מנסים להכניס שמחה לחיים, אנחנו צריכים לשים, ולו לרגע, את מגן הציניות בצד. אדם שנכנס לכוורת דבורים רוחשת צריך להגן על עצמו עם בגדים מיוחדים, וגם חייל שיוצא לשדה הקרב זקוק לאפוד מגן. הציניות היא סוג של מגן שחלקנו אימץ כדי להתמודד עם שדה הקרב של החיים. בואו ננסה להניח אותה בצד לרגע. אף אחד לא מתקיף אותי, ואף אחד לא מנסה לשנות את דעתי. אלה בסך הכול דברים שאני יכול לקחת ולבדוק במעבדה של החיים.

הסיבה שאנשים רבים לא מוכנים לשים בצד את המגן היא שהם רגישים מאוד. הם מפחדים שאם יהיו ציניים פחות, ירמסו אותם. ייתכן שהם צודקים לגבי מצבים מסוימים, אבל ייתכן ששני אנשים רגישים יפגשו, ועדיין ידברו ויתנהגו בציניות... אם כל אחד היה מניח את המגן בצד, מעניין מה היה קורה!

הבעיה עם מגן הציניות היא שהוא מסנן הרבה תכנים עדינים ואמיתיים בחיים שלנו. הציניות נוגדת אמונה ופשטות. אז מה טוב יותר - להיות פתי שמאמין להכול? תתפלאו, אבל רבי נחמן אומר דבר מדהים: "טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום, דהינו לכפור בשטותים ושקרים, ועל ידי זה נעשה הכול ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת" (שיחות הר"ן, אות ק"ג)

אם אנחנו רוצים שמשהו טוב, אמיתי ועדין ינבוט בתוכנו, מומלץ לבוא בתמימות למה שאנו רוצים לשנות, ולשים רגע אתה הציניות בצד. אף אחד כאן לא יצחק עלינו ויתלוצץ על חשבוננו. שווה לנסות.

מתוך הספר "להיות בשמחה" של רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.