האם יש מחיר מוגזם לשחרור שבויים?

ישראל למודת עסקאות שבויים, נושא רגיש שעולה שוב על הפרק עם חטיפתה של החוקרת הישראלית אליזבת צורקוב. מדוע מדגישה כל כך היהדות את מצוות פדיון שבויים - ובו זמנית, קובעת רף מקסימום למחיר שמותר לשלם לחוטפים?

לא הרבה מדינות נאלצו במשך מחצית המאה האחרונה להתמודד עם כה הרבה סיטואציות של חטופים ובני ערובה כמו מדינת ישראל. הידיעה האחרונה על החוקרת הישראלית אליזבת צורקוב המוחזקת בשבי בעיראק היא רק חוליה נוספת בשרשרת המכאיבה, שרובנו יכולים להיזכר בקלות לפחות בחלק מחוליתיה. אנטבה. הפיגוע במעלות. עסקת ג'יבריל. גלעד שליט. חטיפת החיילים בהר דב.

במיעוטם של מקרים הסתיים האירוע תוך זמן קצר בחילוץ מוצלח יותר (אנטבה) או פחות (מעלות). אבל רובם הפכו לאירוע מתגלגל, קוץ נעוץ ופוצע בבשר האומה, עד שבאו לסיומם, בדרך כלל בעסקה במסגרתה שחררה ישראל מספר עצום של מחבלים כדי לקבל את אזרחיה השבויים - או לעיתים, רק את עצמותיהם.

השאלה כיצד להתמודד עם מצבים בהם אויב מחזיק בבני ערובה היא סוגיה אתית מורכבת. על צד אחד של כף המאזניים עומדים חיי אדם. מדינה מרגישה אחראית לחיי אזרחיה, ותופסת את עצמה כחייבת לעשות מאמץ לשמור עליהם גם אם עשו מעשה לא נבון במיוחד, כמו ביקור בטריטוריה עוינת. ככל שמדובר בחיילים, דעת הקהל מוסיפה משנה לחץ על הממשלה. אף אם תפקודם של החיילים לא היה מופתי, שוררת לרוב הסכמה כי זו אחריותו של צבא, בוודאי במדינה בה הגיוס הוא חובה, לדאוג לחזרתם בשלום של חיילים שנחטפו במהלך מילוי תפקידם.

אולם, האתיקה מציגה לנו גם טיעוני נגד. יש המצביעים על כך שמאחר שהגורמים המחזיקים את בני הערובה הם לרוב ארגוני טרור, והם דורשים את שחרורם של טרוריסטים, עסקאות שבויים מהוות פגיעה בתפקודה התקין של מערכת המשפט. כיצד ניתן לשמור על הצדק אם במסגרת עסקת שבויים משתחרר אדם שעל פי כל חוק ודין היה אמור לבלות את שארית ימיו מאחורי סורג ובריח?

שיקול אתי אחר הוא הבטחון הלאומי וההרתעה. מדינה שזה עתה שחררה מאות מחבלים לחופשי נתפסת כמדינה חלשה, כזו שניתן ללחוץ עליה, ושחוסנה הלאומי אינו איתן במיוחד. במקרה כזה ייתכן כי למען הבטחת שלומם של מספר אזרחים, המדינה תעמיד בסכנה גדולה יותר את האוכלוסיה הרחבה, שכן כעת גורמי טרור יקבלו זריקת אנרגיה לביצוע פעולות עוינות.

לבסוף, כמובן, קיימת שאלת התמריץ השלילי. אם חטיפה מסתכמת בהצלחה כה גדולה עבור אירוע טרור, שמצליח על ידו שימת ידו על אנשים בודדים להשיב מאות או אלפים מאנשים הביתה, מה ימנע ממנו לנסות לשחזר מחר שוב את ההצלחה?

כאמור, זוהי סוגיה מורכבת, וגורמים מדיניים מתחבטים בה כל פעם מחדש כאשר סיפור חטיפה עולה על הפרק.

"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים"

ביהדות מיוחסת חשיבות עצומה לפדיון שבויים, שהיא אחת מהמצוות הנעלות ביותר. וכך קובע הרמב"ם, מגדולי הפוסקים וההוגים בהיסטוריה היהודית:

 "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים"

לחשיבות העצומה הזו של פדיון שבויים, שהמנעות ממנה, כפי שמצביע הרמב"ם, כוללת הפרת איסורים רבים וביטול מצוות רבות, יש משמעות מעשית בפסיקות החריגות שנתנו לגביה. כך למשל נפסק כי אפילו אם קהילה נמצאת בשלבי בניית בית כנסת, עליהם לפרק את האבנים והקורות ולמכור אותם למטרת מצוות פדיון שבויים, אם התעורר בכך צורך.

אולם, לצד הדגשים המרגשים ביהדות על חשיבות פדיון שבויים, מופיעה בגמרא אזהרה, שהיא גם פסיקה מחייבת. "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". והרמב"ם, אותו רמב"ם שמתאר באריכות את גודל מעלת המצווה, מסביר שפדיון שבויים במחיר גבוה מדי אסור משום שהוא יעודד את השבאים (בשפתנו: טרוריסטים) להמשיך במעשיהם, ולהמיט בכך סכנה גדולה על החברה.

מעניין לדון גם בהחרגות שנותנת הפסיקה בנושא זה: אדם יכול לפדות את עצמו בכל רכושו אם ירצה, וכך גם את אשתו שנחשבת לחלק ממנו.

להלכה גם נפסק שתלמיד חכם יכול להפדות בממון רב שכן ערכו החברתי רב מאד, אולם בפועל, ידועים הסיפורים על חכמים שסרבו להפדות על בסיס היתר זה. מפורסם במיוחד הוא סיפורו של המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי חכמי אשכנז במאה ה-13, שנלקח בשבי על ידי הקיסר הגרמני ונכלא במגדל. הקיסר ידע היטב עד כמה יקר המהר"ם ליהודי גרמניה ולכן ביקש עבורו כופר עצום. הקהילה גייסה את הכסף, אבל המהר"ם סרב בתוקף לעסקה. הוא הבין שאם יאפשר לפדות אותו בכסף רב, מעתה כל קיסר במצוקה פיננסית יפנה לאפיק הרווחי של חטיפת רבנים וכליאתם. בגדלות נפשו העדיף להנמק בכלא שבע שנים עד מותו, כאשר רק 14 שנים לאחר פטירתו התירו השלטונות לקהילה היהודית לקבור אותו. אולם, מטרתו הושגה: לשלטונות התברר באופן חד משמעי כי כליאתם של חכמי היהודים אינה עסקה משתלמת.