איך לנתב את הקנאה שלנו ממשהו מחליש - למנוע רב עוצמה?

יעל סיפרה שבילדותה הלכה עם חברה לשיעור גיטרה. החברה רק הניחה את ידיה על הגיטרה ומיד החלו אצבעותיה לנגן כמעט מעצמן, בעוד יעל עצמה בקושי הצליחה להחזיק את הגיטרה כראוי. אחרי ההתנסות הבודדה הזאת, העידה יעל על עצמה שלקח לה כמעט 30 שנה לנסות שוב לנגן על גיטרה. החוויה של ההשוואה היתה כל כך קשה, שהיא קרסה מולה.

אחת הנטיות שקיימות בנו מגיל צעיר היא ההשוואה. מרגע שתינוק נולד יכולה אימו לומר משפטים כמו "יש לו אופי נוח, הוא לא כמו אחותו הגדולה". ככל שהילד מתפתח זה ממשיך ואף מתגבר - בגיל שנה הילד של השכנה כבר הולך ואפילו מתחיל לדבר, והוא עדיין זוחל ואינו אומר מילה. ההשוואתיות הופכת למרכזית בחיינו, וכל תנועה שאדם רוצה לעשות, אם ביצירה ואם בעשיה, מיד מתחיל מנגנון ההשוואה לעבוד - איך זה אצל החבר שלי? האם ההוא מצליח יותר ממני?

מן הסתם קיים ניצוץ חיובי בתנועת ההשוואה, אך רב רובן של ההשוואות הן הרסניות ומעכבות. תמיד יהיה מישהו יותר מוצלח, יפה או חכם יותר מאיתנו, והמבט התמידי הזה לצדדים יכול לעתים קרובות לרפות את ידינו בהרבה תהליכים שאנו מבקשים לעשות.

התעסקות עם האחר שלא לצורך, מחלישה אותנו ומוציאה לנו את הרוח מהמפרשים. כל אחד בנוי אחרת, לכל אחד האתגרים שלו או שלה והכישרונות בהתאם, וכל השוואה לא רק שאינה רלוונטית, אלא יכולה להיות הרסנית. מעבר לכך, הרי אף פעם איננו יודעים מה באמת קורה בפנים. גם אם נראה לי שאני מבין ויודע מה קורה לאדם אחר, אם אני לא "בתוכו" אני לא יודע מה באמת עובר עליו. יכול להיות מישהו שמחייך כלפי חוץ, אבל מרגיש מריר מבפנים. יכול להיות שהיא נראית מאוד מצליחה וזוהרת, אבל בתוך תוכה מרגישה ריקנית ובודדה. מובן שאין זה אומר שאני צריך חלילה לחפש באחר פגמים... להיפך! עלינו לדון תמיד לכף זכות ולנסות למצוא טוב באחר, אלא הכוונה פשוט לא להתעסק עם השני, אלא להתעסק עם השמחה שלי, עם החיים שלי ולראות כיצד אני מקדם אותם לעבר היעדים שלי.

לרבי נחמן יש קובץ סיפורים שנקרא "סיפורי מעשיות". אחת המעשיות נקראת "מעשה מחכם ותם". החכם שבסיפור עוסק תמיד בהשוואות ותחרות, ואילו לתם יש משפט מפתח - "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". הכוונה במשפט היא, שבכל מצב צריך תמיד לעשות את ההפרדה הזאת בין העניין שלי והעניין של חברי.

מי שחי בגאווה ובתחושה של גדלות, תמיד יפחד שמישהו יעקוף אותו, ולכן נידון ללחץ, עצבים, כעסים ועצבות. ככל שאני מקבל את המקום שלי, ולא מנסה להשוות לאחרים, לא מנסה להראות להם שאני טוב יותר - יש לי סיכוי טוב יותר לשמחה בחיים שלי.

חברי יכול לשמוח לפי המבנה האישי שלו, ואני יכול לשמוח לפי המבנה שלי. יש אנשים יותר מופנמים ויש יותר מוחצנים, יש כאלו שקטים וכאלו רועשים. העובדה שמישהו נוטה לצחקק לא אומרת בהכרח שהוא מרגיש יותר שמחה מחברו שמחייך בעדינות.

כל אחד יכול וצריך לפתח את השמחה האישית שלו או שלה. להתמקד במה שקורה לי, במה שעובר עלי ואיך אני מוסיף ומגדיל את השמחה והאושר שלי. בדרך כלל, אם אני באמת מתחבר לנקודה שלי, זה ישפיע על האחר. אם אנחנו מבלים זמן עם אנשים שמחים, זה יכול "להידבק בנו". אבל לזכור שוב - אני מתחבר לנקודת השמחה, ולאו דווקא לצורה החיצונית שבה השמחה מופיעה אצל השני.

כמובן שיש מושג שנקרא "קנאת סופרים תרבה חכמה". קנאה יכולה להיות דבר חיובי, אולם מתי היא מרבה חכמה? כשאני לוקח את הרגש לכיוון של בנייה. בעצם, קנאה גורמת לכיסופים ולרצונות. אם הקנאה מביאה אותי לרצות דברים שאינם נכונים עבורי, ואינם בונים את חיי באופן בריא, מובן שהיא שלילית. אם היא מביאה אותי למקום של שבירה וחוסר יכולת לעשות ולהתקדם בחיים, היא גם קנאה שלילית. מהי הקנאה החיובית, אם כן? כזאת שמעוררת בי כיסופים ורצונות להוסיף טוב בחיים שלי, להשלים את מה שאני צריך.

מה הכוונה? יש לי חבר שתמיד נראה שמח ומלא כוחות, ויש לו יכולת מופלאה לגרום לאנשים סביבו להרגיש טוב עם עצמם. הוא תמיד מחמיא לכולם ומכבד אותם כאילו היו אנשים חשובים ויקרים מאוד. מאז שאני מכיר אותו, המפגש איתו תמיד מזכיר לי נקודות שאני צריך לעבוד עליהן בעניין שבין אדם לחברו. לפעמים, לראות את המקום שבו אני נמצא, יכול להיות חוויה כאובה או קשה. אנחנו לא אוהבים לראות את החסרונות של עצמנו, אך אם נצליח לעשות זאת, פעמים רבות יתעורר בתוכנו כוח עצום לעשות שינוי. גם זו, כמובן, תכונה נרכשת - לדעת לקחת את הקנאה למקום של עבודה, ולא של מרמור ושבירה. קנאת סופרים תרבה חכמה, הכוונה - שהנקודה של השני מאירה בי ומעוררת בי רצונות טובים.

מתוך הספר "להיות בשמחה" של רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.