אוהבים להתבודד? מעולה, רק אל תפריזו

לפני כשלוש שנים התחילו הסגרים בעקבות גל הקורונה הראשון ששטף אותנו. חוסר וודאות רב וחרדה שררו בציבור, והנושאים המרכזיים שהעסיקו את החברה היו החשש מפני סכנת המחלה והפגיעה הכלכלית בעקבות השיבושים בשוק העבודה. רק מאוחר יותר, אחרי שהתייצבה הכלכלה והחיסונים הורידו את הסיכון, החלו לצוף עוד בעיות שנגזרו מרצף הסגרים המתמשך. אחת הבעיות המרכזיות הייתה זו של הבדידות, בעיקר של בני נוער שהופרדו מחבריהם לתקופה ארוכה או פגשו אותם רק דרך מלבני הזום. רבים מהם חוו דיכאון, חרדה ובדידות.

בעוד שבדידות נתפסת כתופעה שלילית ולא רצויה, התבודדות נתפסת כפרקטיקה חיובית ומועילה למי שבוחר בה. בניגוד לבדידות שנכפית על האדם בניגוד לרצונו בשל מגפה או קשיים ביצירת קשרים, התבודדות היא הבחירה להיות לבד מרצון תקופה זמן מסוימת: בין אם מדובר בחצי שעה בחדר או בעשרה ימים במדבר. התבודדות נעשית מתוך בחירה כדי לזכות בהטבות שמעניקה השהות לבד, ורבים ברי הסמכא שממליצים עליה. הרב משה חיים לוצאטו (1707-1743), אחד מגדולי הרבנים האיטלקים שחיו במאות האחרונות, כותב שהתבודדות היא קריטית לחיים שיש בהם משמעות – היא הדרך של האדם לעצור מעסקי היום יום וטרדות החיים, ולשאול את עצמו מי הוא בעצם, למה הוא בא לעולם ומה הם הדברים החשובים באמת.

כמה מהיוצרים הכי גדולים בהיסטוריה היו אנשים ששהו זמנים ארוכים לבדם ופיתחו את יצירתם ואת עולמם הפנימי. בטהובן, למשל, שהה זמנים ארוכים לבדו, "ורק בהתבודדות", כותב יאן סוואפורד, אחד מחוקריו, "הוא חש חירות אמיתית"^[1]: "חלק מהמתנה שלו הייתה אותה יכולת לסגת לעולם פנימי, שלקחה אותו מעבר לכל דבר ולכל מי שסביבו, וגם השכיחה ממנו באופן זמני את ריבוי המצוקות שתקפו אותו".

למרות זאת, בשנים האחרונות יצאו מחקרים שהראו שגם התבודדות מרצון יכולה להיות בעייתית אם מפריזים בה, במיוחד בגיל הנעורים שבו נרכשות היכולות החברתיות.

במאמר בשם How solitude and isolation can affect your social skills^[2] שפורסם ב-BBC מובא סיפורו של ניל אנסל, בחור שחי בלונדון בשנות ה־80, ובשל חיפוש אחר מגורים זולים התגלגל לבית מבודד בהרי וולש. הוא חי לבד על ההר הזה במשך חמש שנים, ורק אחת לכמה שבועות היה יוצא לכפר הקרוב לקנות דברים. "התרגלתי כל כך להיות לבד", הוא אומר, "עד כדי כך שפעם אחת כשבאתי לחנות וביקשתי משהו בקופה – הקול שלי היה סדוק. הבנתי שלא דיברתי עם אף אחד במשך שבועיים". הוא מתאר את התקופה אחרי שהוא חזר לחיות בציוויליזציה באופן הבא: "מה שהיה לי קשה במיוחד הוא כמות הדיבורים. אני לא אדם אנטי חברתי אבל זה בהחלט היה מאבק". הוא מתאר גם את אובדן הזהות האישית במישור היותר עמוק:

"כאשר אתה לבד, אתה מתחיל לאבד את מי שאתה, כי אין לך תמונה של עצמך שמשתקפת בעיני אחרים שמגיבים לך. לכן, במובן מסוים, כשחזרתי גילתי מחדש את עצמי ואת הזהות שלי במסגרת החברתית".

באותו מאמר מובא מחקר שמראה שיש התאמה בין גודל המוח של יצורים חיים והיכולות החברתיות שלהם. ככל שליצור יש מוח גדול יותר כך הוא יכול לשאת יותר קשרים במקביל, יותר "דיבורים" בלשונו של אנסל. כמות הקשרים האלה מכונה 'מספר דאנבר' והיא מתארת את הגבול העליון של כמות הקשרים החברתיים שאדם יכול ליצור. אחרי הכל, האנרגיה שעומדת לרשותו של המוח שלנו היא מוגבלת. בקבוצה של 50 אנשים אדם יכול להיות בזיקה מסוימת עם כולם – לא כן בקבוצה של 300 איש. מחקרים שבחנו את מוחם של 9 חוקרי קוטב, שכל אחד מהם שהה לבדו באנטרקטיקה יותר משנה, גילו שהמוח שלהם התכווץ במשך השהות הזו, ושהיכולות החברתיות שלהם התדרדרו ונעשו נמוכות מהממוצע.

יכולות חברתיות הן כמו שריר שיש לפתח אותו ולהתאמן עליו. אנחנו לא שמים לב אבל כמות המידע שאנחנו נושאים אודות אחרים באופן מודע או לא מודע היא עצומה. כפי שמצויין במאמר הנ"ל, אנחנו זוכרים המון דברים אודות כל אדם, מידע על החיים שלו, הרגישויות שלו, האופן שבו נכון לגשת לדבר איתו והנושאים שנבחר באופן שלא יפגע בו. לא נשאל חבר שפוטר לאחרונה 'איך בעבודה', ולא נתלונן על ילדים ליד זוג שמשתוקק לילדים אבל טרם זכה להם. וישנם עוד המוני ניואנסים שלפיהם אנו נכוונן את עצמנו כלפי כל מכר.

לפגיעה ביכולות החברתיות שנגרמת בעקבות הבדידות יש גם אפקט שרשרת שנקרא "הלולאה של הבדידות". אנשים בודדים רגישים יותר לתגובות של הזולת ונוטים לפרש מחוות ואמירות של אחרים באופן שמכוון נגדם באופן אישי, גם אם זה לא באמת מה שקורה. החרדה שהנטייה הזו מעוררת גורמת להם להימנע עוד יותר מאינטראקציות חברתיות, וכך הם נעשים עוד יותר מבודדים. הבדידות מזינה את החרדה והקשיים החברתיים, הם עוד יותר מתקשים ליצור קשרים חברתיים, וכן הלאה.

זו הסיבה, טוענים החוקרים, שגם התבודדות מרצון היא פרקטיקה שיש לאמץ בעירבון מוגבל, במיוחד בגיל הנעורים שבו מתעצבות היכולות החברתיות. אמנם ישנם אנשים שמעדיפים לבלות יותר זמן לבד ומוצאים בכך הנאה רבה יותר ומשמעותית יותר. בחירה זו יכולה להביא לתוצאות חיוביות בהרבה מאד מישורים: היא יכולה לאפשר לאדם להשקיע בעצמו, בלימודים או בתחביבים שלו. עם זאת, חשוב לזכור ש"השריר החברתי" דורש פיתוח ואימון ושאין להזניח אותו.

ביהדות יש עקרון שאומר 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות'. פירושו של עקרון זה הוא שהאדם צריך להכיר את הבריות, להבין את רצונן, לגלות אמפתיה ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט שלהן. לא פחות מעניין מהמשפט עצמו הוא ההקשר שבו הוא נאמר. בתלמוד מופיע דיון על השאלה 'כיצד מרקדין לפני הכלה', כלומר מה שרים לכלה בזמן החתונה. אסכולה אחת – המכונה בית הלל – אומרת שבזמן החתונה צריך לשבח ולהלל את הכלה ולשיר לה שהיא "נאה וחסודה". האסכולה שמנגד – המכונה בית שמאי – מתקוממת נגד זה. זו צביעות! הרי לא כל הכלות נאות וחסודות – ואסור לשקר! הם טוענים שיש לשבח את הכלה רק על המעלות שבאמת יש בה – "כלה כמו שהיא". בית הלל עונים להם שהכל זה עניין של נקודת מבט – בעיני החתן המאושר הכלה שלו נאה וחסודה ולכן זה לא שקר. בחתונה אנחנו מזדהים עם הזוג ומאמצים את נקודת המבט שלהם. זו דוגמא לרגישות חברתית שיש לאדם שדעתו 'מעורבת עם הבריות', מעורבבת איתם ומחוברת אליהם.

[1] https://www.washingtonpost.com/entertainment/books/beethoven-solitude-was-composers-freedom--and-his-only-only-peace/2014/08/06/93c533d4-0cde-11e4-b8e5-d0de80767fc2_story.html