איך הייתם מגדירים מה זאת אהבה?

לפני כמה שנים דיברתי בפני קבוצה של בני נוער על תפיסת האהבה.

"מישהו יכול להגדיר את המילה אהבה?".

שתיקה.

"ובכל זאת, מישהו רוצה לנסות?".

צרצרים.

"נעשה ככה, אני אגדיר ומי שמסכים - ירים את ידו, בסדר?".

הנהונים.

"אוקיי. אהבה היא מה שמרגישים כשפוגשים את האדם המתאים".

כל הידיים הורמו באוויר. 'אוי', חשבתי לעצמי. 

הגדרה זו היא התפיסה המקובלת של מערכת היחסים הזוגית בקרב אנשים רבים מאוד. במודע, או לא במודע, הם חושבים שאהבה היא התפרצות רגשית, הנובעת ממשיכה גופנית ורומנטית, שמתרחשת, באורח פלא, כש"האחד" ו"האחת" נפגשים זה עם זו. ולא רק זה, אלא גם, שבאותה הקלות שבה היא מופיעה, האהבה יכולה פשוט "להיעלם". 

מילת המפתח כאן היא פסיביות. בספרו המפורסם "אמנות האהבה", מסביר הפסיכולוג אריך פרום, את ההשלכה העצובה של האמונה השגויה הזו (הציטוט בתרגומו של א"ד שפיר): "ספק אם יש איזו פעילות או יוזמה, שתחילתה בתקוות ובציפיות עצומות כל כך, ובכל זאת סופה מכזיב תמיד כאהבה" (ואת זה הוא כתב ב־1956 – סביר להניח שהיום הוא היה פסימי יותר). 

אז מה זאת אהבה – אהבה אמיתית ויציבה?

אהבה היא החיבור שנוצר מתוך הערכה עמוקה לטוב של האחר. 

המילה "טוב" עשויה להפתיע. הרי, אחרי הכל, רוב סיפורי האהבה שאנחנו מכירים, לא מספרים על גבר ואישה שהתלהבו אחד מהשני בגלל תכונות מוסריות ("אני לא יכול לעמוד בפני התכונות הטובות שלך", לחש לה בתשוקה. "ואני אף פעם לא פגשתי גבר ערכי כל כך!", השיבה בעיניים בורקות). אף על פי כן, במחקר שערכה ג'ודית' ולרשטיין, על סיפורי נישואים מוצלחים אמיתיים, היא גילתה ש"החשיבות הגבוהה שכל אחד מבני הזוג נתן לאיכויות המוסריות של חברו - הייתה ממצא מפתיע" (המחקר יצא לאור בעברית בספר בשם "יש נישואין מוצלחים").

למעשה, שום דבר מזה לא מפתיע. הרי הדבר שאנחנו מעריכים יותר מכל בתוכנו - הוא גם הדבר שאנחנו מעריכים יותר מכל אצל אחרים. כדברי שלמה המלך, בספר קהלת: "אלוהים עשה את האדם ישר", ולכן הוא מחפש את היושר והטוב הללו גם אצל אחרים (וגם מתחרט על שגיאות שעשה או מנסה להצדיק אותן). מראה טוב, אישיות תוססת, אינטליגנציה או כישרון (תכונות חשובות שלעצמן), עשויות לעורר את המשיכה, אבל הדבר שיעורר את האהבה - יהיה הטוב הפנימי. 

אהבה היא בחירה

אם אהבה קשורה בהערכת הטוב של בן זוג, אין סיבה לחכות שהיא תתרחש מעצמה, אנחנו יכולים ליצור אותה בעצמנו. אהבה היא פעילות אקטיבית - היא דורשת מאיתנו רק להתרכז בטוב של האדם שמולנו (ואין אדם שאין בו טוב). ברגע שאנחנו מסוגלים לעשות זאת בקלות – אתם גם מסוגלים לאהוב בקלות.

בהופעה אינטימית שנכחתי בה פעם, הזמר, שהיה אדם רוחני ועמוק, הביט בחיבה על קהל המאזינים ואמר, "רציתי שתדעו, אני אוהב את כולכם". חייכתי בנימוס אבל בליבי חשבתי: "כן בטח". אבל עכשיו, כשאני חושבת על האירוע הזה, אני מבינה שהציניות שלי הייתה שגויה. האדם הזה הצליח לראות בפשטות את הטוב של הסובבים אותו, ועצם הנוכחות שלנו הספיקה לו לחוש את האהבה כלפינו. 

ברור שמכאן ועד האהבה העמוקה בין שניים, שהולכת ונבנית לאורך שנים, בעיקר בתוך חיי נישואין, המרחק רב. אבל, ראיית הטוב בזולת היא הצעד הראשון.

נועה למדה את עיקרון האהבה הזה אחרי שהתארסה עם דוד. כשהתקשרה להוריה לספר את החדשות הטובות, הם התרגשו מאוד, ובסוף השיחה אימה של נועה הוסיפה: "אהובה, אני רוצה שתדעי שאנחנו אוהבים אותך, ושאנחנו אוהבים את דוד".

כאן נועה קצת פקפקה. "אימא", השיבה בהיסוס, "אני באמת מעריכה את התחושות שלכם, אבל, בכל הכנות, איך אתם יכולים לומר שאתם אוהבים מישהו לפני שבכלל פגשתם אותו?".

"אנחנו בוחרים לאהוב אותו", ענתה לה אימה, "כי אהבה היא בחירה".

קשה להעלות על הדעת מסר שאם יכולה להעביר לביתה לפני חתונתה, שיהיה חשוב יותר מזה. באמצעות התמקדות בטוב אפשר להצליח לאהוב (כמעט) כל אחד.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות

אחרי שמצליחים להתמלא באהבה כלפי המין האנושי בכללו, איך אפשר להעמיק את האהבה כלפי אדם מסוים?

אנו בנויים בצורה כזו, שהדבר שהכי משפיע על הרגשות שלנו הוא המעשים שלנו. למשל, אם אנחנו רוצים לפתח את החמלה שלנו כלפי מישהו, מחשבות של חמלה יהיו כיוון נכון, אבל הדבר שבאמת יעשה את העבודה - יהיה לתת לו משהו. כך זה בדיוק גם באהבה. הדרך הטובה ביותר לחוש האהבה היא - לאהוב. ולאהוב פירושו - לתת.

"יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה" אומר הרב אליהו דסלר.

ומה היא נתינה? כשאדון 'ידיים טובות' מספר בהתלהבות לאשתו, החסרת כל חוש או ענין טכני: "מותק, לא תאמיני, קניתי לך ליום ההולדת מקדחה כפולה של בוש!", זו לא נתינה. כשאב מכריח את בנו להשתתף בשיעורי כינור, כי חלום הילדות שלו היה להיות נגן וירטואוז, זו לא נתינה.

אריך פרום מסביר, כי נתינה אמיתית מכוונת כלפי הזולת ומורכבת מארבעה יסודות. היסוד הראשון הוא האכפתיות, כלומר עניין פעיל בחייו ובהתפתחותו של המקבל. היסוד השני הוא אחריות, מענה לצרכיו הגלויים והסמויים של הנאהב (ובפרט אצל אדם בוגר, צרכים רגשיים). היסוד השלישי הוא כבוד, "היכולת לראות את האדם כפי שהוא, ולהיות מודע לעצמיות שלו", ובעקבות זאת, לרצות שהאדם הזה "יגדל ויתגלה כפי שהוא". 

שלושת המרכיבים הללו נשענים כולם על המרכיב הרביעי: היכרות. אנחנו יכולים לדאוג למישהו, לשאת באחריות עליו ולכבד אותו רק כאשר אנחנו מכירים אותו לעומק.

להיפתח אל האחר

מעשה של נתינה אמיתית לזולת משנה אותנו. הוא מאפשר לנו להיכנס אל עולמו של אדם אחר, ופותח אותנו לקבל את הטוב שלו. בה בעת, אנחנו גם זוכים להשקיע חלק מעצמנו באדם אחר, ומצליחים לאהוב אותו ממש כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו.

לפני שנים רבות הייתי בקשר עם אישה שממש לא הסתדרתי איתה, והחלטתי לבדוק את התיאוריה הזו על בשרי. יום אחד הזמנתי אותה לארוחת ערב. כמה ימים לאחר מכן הצעתי לה עזרה עם בעיה אישית. בהזדמנות אחרת קראתי משהו שכתבה והצעתי את המשוב והפרגון שלי. היום אנחנו נמצאים במערכת יחסים חמה. ככל שאנחנו נותנים יותר - אנחנו אוהבים יותר. זו הסיבה שההורים שלכם (שנתנו לכם יותר מכפי שאי פעם תוכלו לדעת), אוהבים אתכם ללא ספק יותר משאתם אוהבים אותם. ושגם אתם תאהבו את הילדים שלכם יותר משהם יאהבו אתכם. 

אהבה עמוקה ואינטימית נובעת מתוך מעורבות ונתינה. היא לא מופיעה בין לילה, אלא צומחת לאורך זמן בחיי הנישואין. העוצמה הרבה שבני זוג רבים חשים לפני הנישואין היא, בדרך כלל, משיכה גדולה, שמתחזקת בעקבות הציפייה, הכימיה והעולמות המשותפים. אלו הם זרעי האהבה שעתידים לנבוט. ביום החתונה התחושות מגיעות לשיא, אבל האהבה האמיתית היא דבר שיצמח לאט ככל שבני הזוג ייתנו עוד ועוד זה לזה.

מכרה שלי הסבירה לי פעם מדוע היא נשואה באושר כבר 25 שנה. "בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות, ולפעמים הירידות יכולות להגיע נמוך מאוד. במקרה כזה יש שלוש אפשרויות: לעזוב, להישאר לחיות בנישואין חסרי אהבה, או להחליט לאהוב את בן הזוג". 

ד"ר ג'יל מוראי (מחברת הספר "אבל אני אוהבת אותו: איך להגן על בתכם מפני קשרים מזיקים ושתלטניים"), כותבת, כי אם אדם מתעלל בך, בעוד הוא טוען שהוא אוהב אותך, עלייך לזכור ש"אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים זוגית מצליחה כאשר בני הזוג משקיעים בהתנהגות אוהבת זה כלפי זה – באמצעות נתינה מתמשכת ללא תנאי – ולא באמירות של "אני אוהב אותך" שאין להן ביטוי במציאות.

מתוך הספר "מן הראש אל הלב", מאת גילה מנולסון.