"הוא לא עושה כלום בבית": על חלוקת המטלות בין גברים לנשים
הסיפור המובא כאן חוזר על עצמו בהרבה מאד בתים – היא מתלוננת שהוא לא עושה כלום, הוא חושש להגיד שאם הוא יעשה קצת, היא "תרכב עליו", והיא חוששת, שאם תגיד לו שקשה לה, הוא יקטין את הקושי שלה וילעג לה. בינתיים המצב מחריף, והעץ שעליו טיפסו מתחיל להתעקם
- רן ובר
-
אא
"כלום!", היא קראה לבסוף, "הוא לא עושה כלום. פשוט כלום".
הוא בדיוק בא לענות, אבל עצרתי אותו "רגע, לפני שאתה מגיב. למה את מתכוונת שהוא לא עושה כלום?".
"מה אתה לא מבין? הכל עלי. פשוט הכל – הכביסות, הנקיונות, הבישולים, אפילו לזרוק את הפח, דבר שהוא התחייב לעשות, אני עושה. כל הבית עלי".
הוא הסיט את מבטו והיא הוסיפה, דמעות של כעס בעיניה, "והוא עוד מתלונן".
"אוקי", אמרתי, "אז הכל עליך, הוא לא עושה כלום, כן?".
היא הנהנה.
"אתה יכול לדבר", אמרתי לו בחצי חיוך, אבל הוא לא חייך. הוא ישב מולי אדום, ידיו משולבות בחוזקה על חזהו.
"אתה יודע מה? אולי בכלל אין על מה לדבר. אם ככה היא רואה את הדברים, בכלל אין לנו על מה לדבר כאן. אני לא יודע אם זה היה נכון לבוא לכאן, מה שכן, כנראה שזאת הפעם האחרונה".
"אתה רואה?", היא התפרצה, "ככה הוא. אתה אומר לו את האמת בפנים והוא מתפוצץ".
"גברת כהן", אמרתי, "בבקשה תתני לו להתבטא". הפעם היא שילבה בחוזקה את ידיה והפנתה את מבטה. "בבקשה, נראה אם תוציא משהו מהבונקר הזה".
הוא שיחרר את ידיו, נאנח, הביט בי ללא אומר ואמר "טרור. זה טרור נפשי לגור איתה. אני מפרנס אותה כבר עשרים שנה, דואג לילדים שלנו, מנסה ללמוד בזמני הפנוי והיא?!".
"והיא?..." שאלתי.
"היא לא עושה כלום!", אמר, "כמעט כלום".
"אני לא מאמינה שאתה אומר את זה!".
"תודה גברת כהן, אבל תאפשרי לי בבקשה לדבר עם בעלך".
"הוא פשוט משקר!", אמרה, "אתה רוצה שהוא 'יסבן' אותך ואני אשתוק?".
לא הגבתי.
היא השתתקה.
"אני עובד כמו חמור", אמר. "אני יוצא בשבע בבוקר וחוזר אחרי שמונה בערב, והיא – עוד יש לה תלונות. בוא ונגיד את זה כך, אם ההוצאה שלי בכרטיס האשראי שלי היא X, אז אצלה מדובר על לפחות חמש X או אולי עשר".
"אני קונה בגדים לילדים!", אמרה ואז נעצרה. "טוב אני שותקת. אולי באמת יותר טוב שתשמע את כל השטויות שלו ותבין איזה בעל יש לי".
"אפשר לדבר פנים אל פנים בלעדיה?", שאל בחשש.
הנהנתי ואמרתי, "תוכלי בבקשה להשאיר אותנו לבד לעשר דקות?".
היא הביטה בי בתדהמה ותפסה את התיק שלה, "אוקי, אולי יותר טוב שלא אשמע את השטויות שלו. דבר אחד – תדע לך שהוא יעבוד עליך ויתנהג כמו שה תמים. הוא לא שה, הוא תנין!", אמרה ויצאה בסערה מהחדר.
נשארנו לבד בחדר.
"באיזה מטלות בבית אתה עוזר?".
"מה אני אמור לעשות, כביסה?", אמר וצחק. היה ניכר שעצם העובדה שהיא יצאה מהחדר הקלה עליה.
שתקתי.
"אתה רציני, אני אמור לעשות כביסה?".
"לא יודע. מה אתה אומר?".
הוא נאנח והפנה את מבטו הרחק ממני, "אני לא יודע, עם כל הרוחות הפמיניסטיות בעולם, כבר גבר הופך לאשה ואשה לגבר. זה ממש עבודת פרך!".
"מה עבודת פרך?".
"אתה יודע, כמו אצל פרעה. רש"י כותב שעבודת פרך זה עבודת גברים לנשים ועבודת נשים לגברים".
הנהנתי, "ו.. ככה אתה חי?".
"איך?".
"מכבס, מקרצף את הרצפה, מקלח ומלביש את הילדים וכאלה?".
"לא", אמר, "ממש לא".
"אז אולי אתה קצת קיצוני?".
"מה הכוונה?".
"בוא נניח שאתה מגיע בשבע וחצי במקום בשמונה וחצי".
"אוקי", הוא עקב אחרי בדריכות, "תמשיך".
"ובמקום שאשתך תכין – אתה מכין לילדים ארוחת ערב. נגיד חביתה וסלט".
הוא הנהן, "ו..?", שאל בחשש.
"וזהו".
"וזהו? היא תגיד שזה כלום!".
"עזוב את זה רגע, אני שואל אותך - זה אפשרי?".
הוא חכך בדעתו, "כ.. כן.. זאת אומרת לא כל יום אולי, אבל...".
"אבל פעם פעמיים בשבוע?".
"בטח".
"אתה חושב שזה יועיל לילדים?".
"אני חושב שכן. זה יכול להיות זמן נחמד שלנו ביחד".
"ומקלחות?".
"מה מקלחות?", הוא נעץ בי מבט חסר אמון.
"פעם בשבוע, אתה יכול לקלח אותם?".
"אולי", אמר, "אבל היא תגיד ש...".
"זה לא רלוונטי כרגע".
"זה לא?".
"ממש לא".
"למה?".
"כי אתה כל הזמן מתחשבן ומתחשב במה שהיא תגיד. עזוב אותה לרגע. תשכח ממה שהיא חושבת, רוצה או אומרת. אני מדבר עליך - ועל הילדים שלך. עליך - ועל הבית שלך. בלי קשר אליה לרגע".
"אוקי".
"אם, חס ושלום, הייתם גרושים, והיו שואלים אותך מהרווחה, אם אתה יכול לטפל בהם, להאכיל ולקלח אותם, היית אומר להם שזה קשה מידי?".
"ברור שלא", אמר, "הייתי מסתדר".
"אז למה עכשיו לא?".
"כי... אולי זה נוח לי".
"נוח?".
"איכשהו נכנסו למצב כזה, או גלשנו למצב כזה. היא לוקחת את כל הבית על הגב כמו צב, ואני נעלם לי בעבודה".
שתקתי.
הוא חשב לרגע.
"אם אני אקח, למשל, את נושא ארוחות הערב שאמרת, ופעמיים בשבוע אכין להם, אז אם פעם אחת אפשל ואשכח, או תהיה לי ישיבה מאוחרת – היא תעשה לי את המוות. היא ממש תחסל אותי".
"יכול להיות", אמרתי, "אבל נראה שהמצב כמו שהוא כרגע לא יכול להמשך... אני צודק?".
הוא השפיל את מבטו, "כנראה שאתה צודק. אולי אני צריך להשתדל לעשות אפילו מעט בבית, ואפילו אם היא תהיה ביקורתית או צינית. אני מבין שזה קשור אלי".
בערך באותו הזמן נפתחה הדלת, אשתו אחזה בדלת ושאלה, "סיימתם לדבר? אפשר להכנס?".
"כן",, אמרתי. "חשבת בינתיים על הדברים?".
"איך ידעת?", שאלה במאור עיניים.
"אין הרבה מה לעשות בחדר ההמתנה", אמרתי והנדתי בכתפיי. "רוב האנשים חושבים על מה שדובר בחדר".
"חשבתי על זה הרבה", אמרה. "אולי גם אני קצת אשמה בזה".
"במה?".
"בזה שהוא לא עושה כלום".
"איך?".
"אני מוותרת לו יותר מידי".
"מה?!", הוא הזדעק.
"מר כהן", אמרתי, "אתה רוצה לצאת לכמה דקות?".
הוא האדים שוב ושילב את ידיו בחוזקה, "זה בסדר. אני אשתוק. אני טוב בזה".
"זה נכון", היא אמרה, "הוא יודע לשתוק וזה יכול לשגע פילים. בקיצור – אני מוותרת לו, אני לוקחת הכל על עצמי במקום להתעקש איתו. אולי נוח לי ככה. אולי נוח לי לקחת את הדברים על עצמי, ואז להתלונן ולהגיד שאני היחידה שעובדת בשביל כולם. האמת שגם אמא שלי היתה כך, היא תמיד הכריזה שהיא החמור של הבית".
"אמרת לו פעם שזה קשה לך?".
"ברור!".
"בטוח?" ווידאתי, "ממש אמרת לו: בעלי היקר, אני יודעת שאתה עובד מאד קשה, אבל תדע שאני כורעת תחת הנטל במטלות בבית. הילדים לא עוזרים לי מספיק וממש קשה לי. היה מאד מקל עלי ומשמח אותי אם היית יכול קצת לעזור לי, אפילו בחלק קטן מהמטלות. אני יודעת שאתה עסוק בהמון דברים, אבל אני ממש צריכה את העזרה שלך".
הבעת הפנים שלה התחלפה מתדהמה לגועל, לחיוך של ביטול, "אני לא מדברת כך. אף פעם".
"אני מבין", אמרתי, "השאלה למה".
"למה?! מה אני גם אתן לו להשפיל אותי ולרכב לי על הגב, וגם עוד אוציא את עצמי חלשה וקטנה?!".
שתקתי.
הסיפור של משפחת כהן חוזר על עצמו בהרבה מאד בתים בישראל. קצר בתקשורת ביניהם מביא לכך שהם לא מתקשרים את הרגשות שלהם. הוא חושש להגיד לה שאם הוא יעשה קצת, היא "תרכב עליו" ותכעס עליו אם הוא יפשל – אז הוא מעדיף לא לעשות כלום. והיא חוששת, שאם היא תגיד לו שקשה לה כל כך, ותבקש עזרה, הוא ילעג לה. בינתיים המצב ביניהם מחריף, והעץ שעליו הם טיפסו – כבר מתחיל להתעקם ולאיים להשבר.
"אתה רוצה לשתף אותה במה שדיברנו?".
הוא הניד בראשו לצדדים ושיחרר את אחיזת ידיו. "חשבתי... חשבנו אולי, זאת אומרת, לא באופן קבוע, שאולי אנסה להכין ארוחת ערב לילדים... את יודעת, פעם פעמיים בשבוע. אני אחזור מוקדם יותר ו...".
"נשמע נפלא!", אמרה.
"באמת? אבל אני לא יודע אם זה משהו שאוכל להתמיד בו כי...".
"אל תתחיל עם זה".
"היא צודקת". אמרתי, "אל תתחיל עם זה. תתחיל לעשות מה שאתה יכול, ותשתדל להיות מוסיף והולך".
"אתם צודקים", אמר, "מה את אומרת?".
"אני לא יודעת. זה נשמע נפלא, אבל אני צריכה עזרה בדברים אחרים...".
"במה למשל?", שאל.
"אני צריכה שתעזור לי להעמיס את מכונת הכביסה לפחות פעם בשבוע".
הוא שתק לרגע, "אני יכול לנסות".
"בעלך מפחד ממחוייבות", תרגמתי, "אבל נראה לי שהוא בנאדם טוב שרוצה לעזור לך".
היא חייכה, "אולי גם אני קצת קשה", אמרה. "אם דברים לא הולכים בדיוק כמו שאני רוצה אני מתעצבנת. האמת שפעם הוא היה קצת עוזר, בתחילת הנישואין שלנו, והיתה לי הרבה ביקורת על זה".
"את מוכנה שהוא יעשה, גם אם זה לא מושלם?", שאלתי.
"כן", אמרה, "אפשר לנסות".
בדרך כלל, קשיים בשלום בית קשורים לשני הצדדים. זה הופך למשחק תפקידים שהולך ומתעצם בו כל אחד מהצדדים מתחפר בעמדתו בלי לראות את הצד השני. לפעמים הפתרון הוא מעשי, הוא לא עושה כלום? אולי הוא יכול לעשות משהו קטן?? בעצם זה שאנחנו זזים מהעמדה הקשיחה שלנו, משהו יכול להפתח. מעצם זה שאנחנו יוצאים מהכרזות טוטאליות "היא אף פעם לא מקשיבה לי", "הוא מעולם לא הניף אצבע", אפשר להתחיל לזוז לכיוון טוב יותר.
יש גם מקרים הפוכים, לדוגמא, בית שיש בו חלוקה מאד ברורה למטלות. כל כך ברורה, שאי אפשר לזוז, ושאף אחד לא עוזר לאחר. זאת אומרת, שאם התפקיד של הבעל הוא לעשות קניות וספונג'ה, והתפקיד של האשה הוא להכין אוכל, גם אם היא לא יכולה לעשות את התפקיד מסיבה מסויימת, בעלה לא יעזור לה כי "זאת המטלה שלה". זה יכול להפוך לקרב שבו, במקום לחיות בשיתוף ובחיבור, ותוך עזרה ודאגה הדדית, כל אחד "מוכיח" שהוא יותר טוב מהשני.
"האם נתקלת פעם במצב שבו כל אחד 'מתחפר' במטלות שלו ולא עוזר לשני?", שאלתי אותה.
"האמת שאחות שלי חייה כך. לה ולבעלה יש רשימה מאד מפורטת של מטלות, וכל אחד צריך לבצע את המטלות שלו".
"וזה טוב?", שאלתי.
היא הגניבה מבט לבעלה, "זה הרבה יותר טוב מהמצב שלנו, אבל כשאני מדברת איתה זה נשמע לי נורא".
"למה?".
"זה.. טכנוקרטי כזה. כמו הסכם בין שני אנשים שלא קשורים אחד לשני, וכל אחד צריך לעשות את החלק שלו. משהו רובוטי קר".
"אולי את מעדיפה לעשות הכל בעצמך כדי לא להגיע למצב כזה?".
"יכול להיות!", אמרה, "אולי אני כבר כל כך מיואשת ממנו שאני פשוט...", ואז היא עצרה את עצמה, "מה שהיה היה. אני רוצה שננסה להשתנות. אם הוא רוצה להתחיל לעזור זה כבר טוב. אני מבינה עכשיו שאני צריכה יותר להביע את הקושי שלי, אבל לא כהאשמה, אלא באמת ממקום שרוצה שיהיה לנו קשר טוב ושנוכל לעזור אחד לשניה".
רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.