כל נר דולק - צריך מדליק אחד שיאמין בו

כשהגעתי להדליק את הנרות, הוא נראה לי יוצא דופן. בעוד שכולם עמדו יפה כמו חיילים, הוא, משום מה, לא עמד זקוף, אלא נטה על צידו. התנתק ונעקר ממקומו.

לא הבנתי מה נסגר איתו, למה הוא לא יכול פשוט להיות כמו כולם? מה הקטע הזה להיות יוצא דופן?

ואז התחלתי להדליק את נרות החנוכיה שלי, ועברתי אחד ואחד. זה היה פשוט תענוג - רק קרבתי את האש, וכבר הם נדלקו בלהבה גדולה ויפה שהאירה באור יקרות. "אלו נרות!", חשבתי לעצמי בגאווה, "איזה יופי!".

"יאללה", דרבנתי את עצמי, "רק עוד נר אחד...".

התקרבתי אליו בדיוק באותה הטכניקה שהשתמשתי בה עם שאר הנרות, אבל כלום... שום דבר. רק ניצוץ קטן שנדלק ושוב נכבה. הנר הסורר נטה ליפול, והייתי צריך לעקור אותו שוב, להמיס את השעווה שלו בתחתית, ולהדביק אותו שוב לבסיס, בתקווה שהפעם לא יזוז.

אבל איך שהתקרבתי אליו עם האש, שוב התעקם ונטה הצידה.

"תגיד", שאלתי אותו בתסכול מעורב בייאוש, "מה הסיפור שלך, הא? למה אתה לא מסוגל פשוט להיות כמו כולם? למה אתה כל הזמן זז לי? תראה איזה חנוכייה יפה יש לנו, תראה את האחים שלך - כולם חיילים, ניצבים בגאון. נדלקים לתפארת. למה רק אתה חייב להרוס לכולם? זה מה שאתה רוצה שיגידו על החנוכיה שלנו? שיש לה נר אחד שלא נדלק? אתה רוצה לפסול את כולנו, הא?".

אבל נראה שהנר רק התבייש והתכנס לתוך עצמו.

ואז, אחרי שכבר כמעט עליתי הביתה להביא נר אחר במקומו, עבר במקום אדם מבוגר עם זקן ומשקפיים, ואמר לי בנחת: "ידידי, לא ככה עם הנר הזה. אתה לא שם לב ששאר הנרות שלך הם נרות תעשייתיים וזה נר אחר? נר בוטיק, שנוצר בעבודת יד. עם הנר הזה כל השיטות שעזרו לך להדליק את שאר הנרות לא יעבדו. אתה צריך לדבר אל הנר הזה - לא לנבוח עליו. ללטף את הפתילה שלו, לרכך אותו, להעצים אותו, לתת לו גאוות יחידה. שיבין שהוא לא שונה, אלא מיוחד. שלמרות שהפתילה שלו שונה, היא עדיין מאירה, רק בדרכה שלה, וזה לגמרי בסדר.

"צא מעצמך. צא מהמסגרת שלך. אז מה אם הוא שובר לך את מראה החנוכייה? אז מה אם הוא צריך עוד שעות פרטניות של שילוב והדלקה מתקנת? זה האתגר שלך. להדליק נרות תעשייה זה כולם יכולים. להדליק נרות בוטיק, שנעשו בעבודת יד, נו נו, זה כבר שמור למומחים הגדולים".

לא הכרתי את הקשיש החכם הזה. לא ראיתי אותו קודם. רציתי לומר לו תודה, אבל הוא נעלם.

החלטתי שאלך בדרכו. ניגשתי אל הנר והתנצלתי. הנחתי מידיי את הגפרור הגדול, שהדליק בקלות את שאר הנרות, וניגשתי לגפרור קטן ועדין יותר. התקרבתי אליו. הוא נרתע. לחשתי לו: "אל תדאג. לא אכפת לי מה יחשבו על החנוכיה. וגם לא אכפת לי שכולם עומדים זקוף ואתה עקום. אני לא מוותר עליך. אתה לא שונה מהם, אלא פשוט מיוחד, והלהבה שלך חשובה לכולנו. בלעדיך החנוכיה תהיה פסולה. עכשיו אנסה שוב להדליק אותך. אולי עכשיו זה יילך לנו".

קרבתי את הגפרור בזהירות, ויצאה ממנו להבה גדולה, מקסימה ויפייפיה בדרכה שלה.

בסוף הלילה הגעתי לחנוכיה, וראיתי שמכל הלהבות שדלקו, רק הלהבה הזו נשארה והאירה את כל החדר. הלהבה המשיכה לרצד בריקוד מכשף ובלתי נשכח, שהזכיר לי שכל נר דולק - צריך מדליק אחד שיאמין בו.