למה סרט 'משנה חיים' לא באמת משנה אותך?

לפני כמה שנים יצא בנטפליקס הסרט the Social Dilemma שעסק בסכנות הכרוכות ברשתות החברתיות ובאופן בו התמכרנו אליהן. שמעתי מכמה אנשים שראו את הסרט הזה שהוא טלטל אותם וגרם להם לרצות לשנות את אורח החיים שלהם, להיות פחות בפלאפון, לסנן את התוכן שמגיע אליהם, ולהשתמש בכל דרך כדי להימנע מאותו סחרור תודעתי חסר מעצורים. כמה מהם בפועל עשו את השינוי הזה? כנראה שלא הרבה. כמו שקורה הרבה פעמים אחרי קריאת ספר "מעורר השראה" או צפייה בסרט "משנה חיים" – ההשראה נרדמת שוב והחיים לא משתנים יותר מדי.

מי שעמדו היטב על הבעיה הזו היו מייסדיה של אחת התנועות הרוחניות המעניינות ביותר ביהדות במאות השנים האחרונות – 'תנועת המוסר'. פירוש המילה 'מוסר' לא דומה למשמעות המקובלת כיום שקשורה לאתיקה וערכים. 'מוסר' דומה ל'מאסר', הגבלה, וממנו נגזרה המילה 'מוסרות' – הרתמות ששמים על הסוס כדי להוליך אותו. בהשאלה אפשר לדבר על 'מוסרות' רוחניים שאדם שם על עצמו, כדי להוליך את עצמו בדרך נכונה. בלשון ימינו המילה הנרדפת למוסר, במובן האמור, היא משמעת עצמית. תנועת המוסר שמה דגש על כך שלא מספיק ללמוד רעיונות יפים ומשמעותיים, צריך גם להפנים אותם. ההפנמה יכולה להיות תהליך ארוך וממושך לא פחות מהלימוד, אבל בלעדיה התוכן הנלמד מתפזר ברוח ונשכח מן הלב, כמו סרט "משנה חיים" בנטפליקס. אז הבה נבחן מספר עקרונות ועצות מאוצר החכמה של תנועת המוסר.

קונה בר ושק אין לו

ההפנמה של החכמה מכונה בתנועת המוסר "השבה אל הלב". אדם, שלא משיב אל לבו את החכמה שהוא לומד, דומה למי שהולך לעשות קניות בלי שתהיה לו שקית לאסוף את הדברים. הוא יוכל להחזיק את המוצרים בידו לזמן קצר, אבל הם ייפלו ויתפזרו מהר מאד והוא לא יוכל להשתמש בהם. אחד מחכמי המוסר, הסבא מקלם, כתב, שכשאנו באים ללמוד חכמה מכל סוג, עלינו "להכין שקים" ולפתוח אותם כדי לספוג את החכמה אל תוכנו באופן שהיא תשפיע על חיינו:

"כל דבר אשר ילמד האדם, אם יתבונן בעצמו או ישמע מאחרים, אם יקרא בספרים או גם אם יתפלל, לא יעשה עליו שום רושם ולא ידבק בו מאומה, אם לא יכין להם שקים ויפתח את פיותיהם למען יכנסו הדברים. ומה המה השקים? – הלב, כי צריך לפתוח את הלב לקבל את העניינים" (כתבי הסבא מקלם, א', ק"ט. ההדגשה במקור).

ההשבה אל הלב דורשת עמל, הרגל וכוונה. איך מגיעים לזה?

להקטין הדברים ולפוררם לפירורים

אחד העקרונות של תנועת המוסר אומר שהלב שלנו הוא כלי קיבול מוגבל. הוא אמנם יכול להתרחב בהדרגה (כמו שנראה בהמשך), אבל בכל רגע נתון יש רק כמות מסוימת ומוגבלת שיכולה להיכנס בפתח הקיבול שלו. בעוד שהשכל יכול לצבור הרבה מידע וחכמה בבת אחת, רק מעט ממנה יכול להיכנס אל הלב. לכן, העצה של תנועת המוסר היא לחלק את החכמה לחלקים, לברור ממנה קצת כל פעם, ולהחליט שרק אותה מיישמים, ולא הכל בבת אחת. בלשונו של הרב ירוחם ליבוביץ, אחד מחכמי המוסר:

"הדרך היחידה בזה היא, להקטין הדברים ולפררם לפירורים קטנטנים, דק מן הדק, לפרטים ופרטי פרטים, ככה שגם בלבנו אנו הכה צר יוכלו הדברים להכנס ולהתהוות כעצמו של הלב, כנאמר (ישעיהו כ"ח, ו)... 'זעיר שם זעיר שם', ואז ודאי יכנסו הדברים בלבותם" (שם, קכ"ה).

צריכים לבשל היטב המאכלים

אם זכרנו לקחת איתנו שק לקניות בשוק, ואת הירקות שקנינו הקפדנו לחתוך לחתיכות קטנות, כעת מומלץ לבשל את הירקות כדי לעכל אותם היטב. ההיגיון של טענות ורעיונות מכונה לעיתים "טעם" – כמו שאומרים: מאיזה טעם הוא עשה כך וכך. כמו שיהיה לנו יותר קל לאכול מאכלים עם טעם עסיסי, כך נוכל לעכל טוב יותר רעיונות שטעמם ימצא חן בעינינו. לכן, כדי להשיב אל הלב את החכמה שאנחנו לומדים, אנחנו צריכים לברר אותה היטב, להתעמק בה ולחשוב עליה. לא להסתפק בכך שמדובר ברעיון יפה ומלהיב, אלא להבין אותו לעומק, ולחלץ ממנו את הטעם והתמצית והעיקר שלו:

"רק הסברא של הדבר, רק הטעם של הדבר, רק התמצית שלו, הוא אשר יבלע באברים, הוא יוכל להתאחד עם הלב, אף עם הלב הקטן שלנו, והיו לעצם אחד" (שם, שם).

האדם דומה לשק של גומי

לפעמים קורה, שאדם שלמד למבחן הרבה שעות, והרגיש שהוא "התמלא" ומיצה את כל הכוחות שלו לאותו יום, יגלה פתאום כוחות חדשים בתוך עצמו להמשיך ללמוד. זה קורה הרבה פעמים בזכות חבר שבא ללמוד איתו ולתת לו מוטיבציה, או סתם כי הוא נזכר פתאום עד כמה המבחן הזה חשוב לעתיד שלו או לממוצע הציונים שלו, ומתעוררת בו מוטיבציה חדשה.

בתנועת המוסר מדמים את האדם לשק של גומי, שלפעמים הוא מתמלא "ועין בשר לא תראה בו מקום פנוי להניח עוד דבר מה, ורק המרבה להניח בו יבחין, כי כל אשר ירבה כן גם יתרחב יותר". גם באדם, יש יותר מקום ממה שאפשר לחשוב, אבל יש אשליה שהתמלאנו, רק שאין זה באמת כך, ו"המיגע להוסיף דעת ולמודים יום יום, יתרחב שק הגומי שלו" (שם, י"ז). אולם, לאדם יש יתרון על שק הגומי, כי שק הגומי, בסופו של דבר, מוגבל מבחינת הפוטנציאל שלו. לעומת זאת, השכל לא רק מתרחב כמו גומי, גם הפוטנציאל שלו מתרחב מיום ליום.

העיקר להכיר מציאות הנפש

אז חשוב להפנים את החכמה, לספוג אותה באיברים, להשיב אותה אל הלב ולא להשאיר אותה תלויה באוויר. העקרון הזה נכון לכל חכמה, אבל יש חכמה אחת שהחשיבות שלה לחיים היא גדולה במיוחד, ולגביה ההשבה אל הלב חשובה אפילו יותר. החכמה הזו לפי תנועת המוסר היא הידיעה העצמית. לדעת את עצמך, להכיר את נפשך. "עיקר יגיעת האדם צריכה להיות להכיר את נפשו: שיש בו נפש, כי היא עיקר האדם" (שם, י). האדם שמתחיל להכיר את עצמו, מלמדים חכמי המוסר, מתמלא עונג ושמחה, ומגלה את העומק והרוחב של נפשו, את הפוטנציאל שלה ואת האפשרויות הפתוחות בפניה. מכאן, מתחילה הדרך לחיים מלאי שמחה ומשמעות.

נסכם: האדם מתפתח באמצעות רכישת חכמה על העולם והאדם, ובמיוחד ידיעה על עצמו, על נפשו ועל הפוטנציאל הגלום בו. כדי שהחכמה הזו תשפיע עליו באמת, עליו להפנים אותה ולהשיב אותה אל לבו. כדי להפנים אותה עליו לחלק אותה לחלקים קטנים, ליישם אותה בהדרגה ולא בבת אחת. עליו לחדד לעצמו את הטעמים והמשמעויות של החכמה שאותה הוא מפנים ולומד. לבסוף, עליו לזכור שהוא כמו שק גומי שמתרחב, וכל התקדמות מזמינה התקדמות נוספת, ואף פעם אסור לעצור במקום. כל אלו, כאמור, הם טיפה בים הרעיונות השופע של תנועת המוסר.