מה גרם לי לעזוב ג'וב מדהים בהייטק, עם משכורת שמנה ו-150 עובדים?

האם העשייה שלנו מחוברת למטרות-העל שלנו, או שאנחנו חיים מתוך ציפייה מתמדת שמשהו אחר יקרה?

שנים עבדתי בעבודות שנראו נוצצות למתבונן מבחוץ. כל מי שפגש אותי התרשם מכך שאני עושה דברים מדהימים, מרתקים או מוצלחים. בגיל "עשרים וקצת" הייתי אחד המייסדים וסמנכ"ל פיתוח עסקי בסטארט-אפ עם מעל 150 עובדים. מייקרוסופט נהגו להזמין אותי להעביר הרצאות על הטכנולוגיות הכי מתקדמות שלהם מול מאות ואולי אלפי צופים (התאורה על הבמה הייתה כל כך חזקה, כך שאף פעם לא ידעתי כמה אנשים נמצאים בקהל), וחברות כמו IBM הענקית חברו אלינו והעבירו לנו את הפרויקטים הגדולים שלהן באינטרנט. הכל היה מושלם, אבל הרגשתי חוסר חיבור לעשייה שלי, חוסר חיבור למטרות החברה, וחוסר חיבור לסוג החיים של עולם העסקים והסטארט-אפים בפרט. נוצר חיץ, מרחק, בין התפיסה שלי את עצמי ואת הדברים החשובים לי בחיים, לבין הדמות המצליחה שכביכול הייתי צריך לגלם כדי לתקשר עם הסביבה. לקח לי זמן להבין, שלפעמים דווקא כשמשהו מצליח, קשה יותר לעזוב אותו, בגלל אותו החלק בך שאומר – הי, זה מצליח, זה לא הזמן לשנות דברים!

יש אמרה אמריקאית, לפיה: אם זה לא שבור - אל תתקן. אם משהו עובד, תניח לו. אם כלפי חוץ הדברים מצליחים, ישנו חשש שאם אעזוב ואנסה ללכת בדרכי העצמאית והייחודית, אולי לא אצליח כל כך. אולי הבחירה שלי תתגלה כטעות. דווקא כשאנשים מסביבך מתרשמים ממה שאתה עושה, והכול נראה טוב ויפה כלפי חוץ – זהו סוג של מלכודת דבש. לפעמים בהרצאות, כשאני מספר חלקים מהסיפור האישי שלי, אנשים שואלים: "מה, זה לא טוב לעבוד בהייטק?". השאלה היא לא אם זה טוב או רע לעבוד בהייטק, להיות מלמד או מורה או עקרת בית. השאלה הנכונה היא האם זה טוב לך. האם יש שם חיבור עבורך.

היכולת "להסתדר בחיים האמיתיים" ולהתאים את עצמך לסביבה היא יכולת הנרכשת כנראה כבר בגיל צעיר. מסגרות לימוד רבות לילדים מתמקדות בהקניית תכנים והרגלים, אך הן לא תמיד מלמדות את הילדים להיות מחוברים באמת למה שהם עושים. במקום לפתח את הסקרנות והעניין שלהם בעשייה ובסביבה, מלמדים אותנו להחזיק מעמד, להתרכז במה שצריך וכמה שצריך, עד שזה יעבור... אבל זה לא עובר. החיים הם אלה שעוברים. אם אנחנו לא רוכשים כישורים ולא מקבלים אחריות רגשית על הזמן ועל העשייה שלנו, נוכל להעביר את החיים בתחושה שלא באמת היינו שם. הזמן לא יעצור וימתין לנו, אולם השאלה תישאר בעינה – האם מיצינו את החיים שלנו? האם באמת נכחנו בהם? או במילים אחרות – האם באמת חיינו את החיים שלנו? או אולי חיינו חיים חיצוניים, חיים של מישהו אחר, של דמות דמיונית שציירנו לעצמנו ולאחרים?

חיבור הוא קודם כול פונקציה של החלטה ושל קבלת העובדה הפשוטה, שהרגע היחיד שאני יכול באמת לחיות בו הוא הרגע הזה. קבלת העובדה הזו, שהחיים מתקיימים כאן ועכשיו, אינה סותרת התפתחות או שינוי, אבל היא כן מנוגדת לסחרחורת האינסופית של חיפוש סהרורי בחוץ, חיפוש אחר אישור חיצוני מאנשים אחרים, או מרדף אחר מדדי הצלחה כלכליים או אחר תארים ועיסוקים שיכולים להיות נפלאים ומלאי משמעות עבור מישהו אחר, אבל אלי הם לא מדברים. חיפוש כזה מרחיק אותנו מהטוב שלנו ומהחיבור שלנו לעצמנו ולסביבה שאנו נמצאים בה, ופעמים רבות גורם לנו לפספס את ההזדמנויות האמיתיות לצמיחה ולשינוי הנקרות בדרכנו בכל רגע ורגע.

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.