האם יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, ולשנות את העבר?

הצופה הישראלי של הסרט "טאר המנצחת", שיצא בשנה שעברה, יופתע לשמוע בדקות הראשונות שתי מילים בעברית: 'כוונה' ו'תשובה'. הסרט המצליח מספר על דמות בדיונית בשם לידיה טאר, מנצחת בעלת שם ויוקרה, שסודות אפלים מעיבים על הקריירה שלה. הסרט עוסק בסוגיות של מוזיקה וניצוח, כוחנות וניצול, חטא ואשמה. טאר היא אמנם דמות בדיונית, אבל היא מוצגת בתור תלמידה של לאונרד ברנשטיין, שהיה דמות אמיתית – מגדולי המנצחים של המאה ה-20, שמוצאו היהודי היה חלק חיוני בזהות שלו.

הסרט נפתח בראיון עם אותה מנצחת דגולה, שבו שואל אותה המראיין על משמעותו של תפקיד המנצח, שלא תמיד ברור למאזין הממוצע. כדי להשיב על השאלה הזו מצטטת טאר את המורה שלה, כמי שלקח מושגים יהודיים עתיקים ושילב אותם בתפיסה המוזיקלית שלו. המנצח צריך להיות בעל "כוונה", כלומר לנצח "בתשומת לב למשמעות או המטרה של היצירה". אך, הוא גם יכול לגלות בה פרשנות חדשה, שלא הייתה לה בעבר. כלומר, להיות בעל "תשובה", שהיא, לדבריה, "הכוח התלמודי לחזור בזמן, ולשנות את המשמעות של מעשי העבר של האדם".

המושג תשובה ביהדות הוא מורכב מאד. הנביא ישעיהו עצמו מתאר אותו כמושג שאינו מובן לבני אדם – "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם". במובנה הפשוט היא מתייחסת לתיקון הדרך, שינוי לטובה וחרטה על שגיאות העבר. במובן עמוק יותר היא כוללת בתוכה גם אלמנט נוסף – שינוי וטרנספורמציה של העבר. המדרש אומר, שכשהתשובה נעשית מתוך אהבה, בכוחה להפוך "זדונות לזכויות". מעשים רעים שנעשו בעבר, ולכאורה כבר לא ניתן לשנות אותם, מקבלים פתאום משמעות חדשה וחיובית. הרעיון הזה נדרש מהפסוק "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה" (יחזקאל לג, יט) – עושה התשובה יחיה "עליהם". כלומר, אותן שגיאות שעשה בעבר, הופכות להיות מקור של חיים עבורו. הטרנספורמציה הזו קשה להבנה, שהרי העבר כבר אינו בהישג ידינו. ייתכן והדרך להבין את זה טמונה בהבנה מחודשת של מושג הזמן.

מושג הזמן קיבל משמעויות חדשות בעידן המודרני. בפיזיקה התפתח הרעיון של זמן שיכול "להאט" או "למהר", ולזרום בקצב שונה במערכות ייחוס שונות (אבל לא "להאט" מספיק בשביל לשנות כיוון ולחזור אחורה). במקביל, בעולם הפילוסופיה התפתח מושג שונה לחלוטין של זמן – שהפילוסוף אנרי ברגסון קרא לו 'משך'. בניגוד לזמן הפיזיקלי, שבו רגעים באים זה אחרי זה, בזמן של המשך רגעים באים זה בתוך זה. ניקח משל מעולם המוזיקה: האופן שבו הצליל הבא במנגינה יישמע לי, תלוי בצלילים שקדמו לו. אותו צליל עצמו יישמע עצוב ביצירה אחת ושמח ביצירה אחרת, בהתאם לקבוצת הצלילים שבאה לפניו. הצלילים מהעבר עדיין נוכחים באופן מסוים בהווה וקובעים את האופן שבו הוא נתפס. למעשה, התפיסה שלי לא תהיה מושפעת רק מהצלילים ששמעתי כרגע, אלא גם מאיך שעבר עליי אותו בוקר. וגם מהאופן שבו עבר עליי השבוע האחרון, החודש האחרון, השנה האחרונה. "התגובה של האדם לדבר הניצב מולו, היא תוצאה של כל עולמו, מלידתו עד אותו הרגע", כותב הפילוסוף ויליאם ג'יימס.

וכמו שההווה מתפרש בהתאם לכל העבר שקדם לו, ככה גם העבר מתפרש מחדש לאור ההווה. הצליל החמישי במנגינה יכול לשנות את האופן שבו נתפוס את ארבעת הצלילים שקדמו לו. מאורע חדש בחיים יכול לגרום לנו להבין את כל העבר שלנו בדרך שונה. ג'יימס, שפיתח את התפיסה הזו, משווה את זה לאדם שמטייל בשביל בין הרים וגבעות. הוא חולף ליד עץ שנראה לו בדרך מסוימת: יפה, מכוער, מרשים או מיותר, אך ככל שהוא מתרחק ממנו נראה לו העץ בצורה שונה. לא רק שהוא נראה קטן יותר או נצפה מזוויות שונות. כל התרחקות יוצרת לו רקע שונה, והקשר שונה. ייתכן שהעץ עצמו לא יפה, אבל מרחוק הוא מרכיב יחד עם אלמנטים אחרים סביבו נוף יפה. אולי כשמרחוק רואים שהוא ניצב באמצע העמק, הוא מקבל יופי מיוחד. כך גם הרגעים בעבר, שמקבלים הקשר חדש ומשמעות חדשה שמשנים אותם שאנחנו מתקדמים בזמן.

הרעיון של שינוי העבר מתואר בצורה ציורית בשיר 'ערב מוזר' מאת המשוררת זלדה: "בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר\ מִישֶׁהוּ שָׁאַל:\ הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?\ וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:\ הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט\ חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח\ גַּם אֵינֶנּוּ\ נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –\ הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ\ בְּתוֹךְ הַהֹוֶה\ וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר\ נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –\ כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה\ זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,\ גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד..." העבר ממשיך להתנועע בתוך ההווה, ולכן אפשר לשנות אותו, ולהאיר אותו באור חדש. העבר יכול להביט השמימה ולהרים את החיים כולם, לספר את עצמו מחדש, ולהיהפך מזדונות לזכויות.