מתלבטים מה לעשות בנושא מסויים? קבלו כלי עזר נפלא שיתן לכם בהירות

האם קרה לכם שדפדפתם בעיתון, התעכבתם על כתבה שנראתה לכם חשובה או מעניינת, ובסיום הקריאה נותרתם עם הרגשה שבעצם לא קראתם כלום?

ייתכן שהכתבה היתה מנוסחת היטב וענתה לכל כלל אפשרי שנלמד בקורסי העיתונאות, ובכל זאת, התוצאה היתה משמימה.

ההבדל בין עיתונאי מַשְמִים לבין עיתונאי מבריק, הוא לעתים קטן מאד. שניהם עשויים להיות מוכשרים בכתיבה ובעלי גישה למקורות מידע, ובכל זאת, האחד יצליח לחדש, והשני – לא.

ההבדל בין שניהם הוא בכישרון העיתונאי-הבסיסי: היכולת לשאול שאלות.

עיתונאי טוב לא רק מספר מה קרה. הוא בעיקר שואל שאלות על מה שקרה. ככל שישאל שאלות רבות יותר, כך הוא יגלה רבדים רבים יותר במאורעות או בתופעות – ובהתאם, יוכל להגיש מידע רב-ערך.

אני מציע לאמץ את שיטת 'העיתונאי המבריק' כדרך חיים.

בואו נתחיל לראיין את החיים שלנו: בואו נלמד לשאול אותם (כלומר את עצמנו, הפועלים בתוכם) שאלות.

כמובן, נצטרך להתגבר, ראשית, על מחסום מנטלי. כאנשים שרוצים להתקדם, שאלות נראות לנו לעתים טרחניות, הססניות ומדשדשות. לעתים, השאלות מעוררות בנו תחושת החמצה או תחושת אשמה. אנחנו מעדיפים, בהרבה מקרים, לא לראיין את עצמנו ולא לגלות דברים חדשים, אלא לחתוך, להכריע, לפתור ולהתקדם.

אבל האמת היא, שסימני שאלה הם המצע שעליו צומחת יעילות. שככל שנדע לשאול שאלות מכוונות יותר ומדויקות יותר, כך יהיה לנו ברור יותר מה נכון לנו לעשות.

בכל ענף שחותר לפתרונות חדים וממוקדים – איסוף נתונים הוא שלב בעל חשיבות עצומה, עוד הרבה לפני שמדברים על עיבוד הנתונים.

זה נכון לגבי הרופא שמתַחקר את הפציינט לגבי אורחות חייו ותופעות נלוות. זה נכון לגבי סוכנויות ביון שמשקיעות משאבים אדירים במודיעין. זה נכון במחקר המדעי לכל ענפיו, וזה נכון, לחלוטין, גם לחיים שלנו.

איך שואלים שאלות?

קודם כל: שואלים. לא מקבלים דברים כמובנים מאליהם.

גם אם יש לך רמה גבוהה של ודאות ביחס למה שקורה, תשאל. אולי תופתע.

שואלים בכנות. לא מאלצים את השאלות להתאים את עצמן לתשובות שאנחנו רוצים לקבל, אלא משחררים אותן להביא כל תשובה שתמצאנה.

שואלים הרבה שאלות. לא מסתפקים בבירור שטחי, אלא חותרים להבין רבדים נוספים. כל שאלה פותחת עוד חלון, ומאפשרת לנו להתבונן על הנושא הנדון מזווית נוספת.

כשאדם מסתפק, לדוגמה, אם לפרוש לפנסיה מוקדמת, ייתכן שהשאלה "האם אהיה משועמם, או שהנינוחות תיטיב אִתי", היא רק קצה הקרחון של מה שמטריד אותו באמת.

ככל שישאל שאלות רבות, גדלים סיכוייו להגיע לבהירות פנימית רבה יותר:

מה יהיה המחיר הכלכלי של הפרישה?

האם אני מוכן לשלם אותו?

איך אני רואה את סדר היום שלי בפנסיה?

האם תהיה לכך השלכה על יחסיי עם בני משפחתי?

האם יש לי קשרים חברתיים נוספים מחוץ למעגל העבודה?

עד כמה קשרים כאלה משמעותיים לי?

האם אני זקוק למחויבות כדי לנוע, או שיש לי משמעת עצמית מספקת?

האם חוסר המעש יכניס אותי לדיכאון?

האם תהיה לי הזדמנות לממש שאיפות שכל חיי דחקתי לתקופת הפנסיה?

ואלו, כמובן, רק חלק מהשאלות שצריכות להישאל.

ואז שואלים שוב.

לפעמים, גם אחרי ששאלנו וענינו, עדיין לא השתרר בתוכנו השקט. עדיין הספק מנקר, והכאב לא שָכך.

זה קורה מפני שהתשובות האמיתיות כלואות לא פעם בתחתית התודעה שלנו, במרתף עמוק ומכוסה שכבות טיח.

לכן, שואלים שוב. ואז שואלים שוב. ואז – שואלים שוב. ושוב. עד שנרגיש שהגענו אל הנקודה הנכונה.

נדרשות לפעמים שש, שבע או יותר סדרות של שאלות שחוזרות על עצמן, כדי לסלק עוד שכבה ועוד שכבה, לפרוץ את המרתף, ולחלץ את התשובות המבוהלות שכלאנו בו.

זכרו ששאלות שלא נשאלות, עלולות להפוך בעתיד לחרטות.

משהו לקחת לדרך:

את תהליך השאלות אפשר, ואפילו רצוי, לעשות מול שותף למחשבה: יועץ, מטפל או חבר.

נוכל לומר להם בכנות: אנחנו לא מבקשים שתציעו לנו תשובות, אלא שתשאלו אותנו שאלות. גם כאלה שלא עולות בדעתנו. את התשובות כבר נגייס אנחנו מתוך עצמנו,

אבל זה יהיה בשלב הבא. כי הדרך להצלחה לא מתחילה בתשובות – אלא דווקא בשאלות.