מוצאים את עצמם ביחסים שיש בהם המון התקטננויות, חשבונות וכעסים?

מה יעשה אדם שרוצה לשתות קפה, ומגלה שנגמר הסוכר?

כניראה ייגש לצרכנייה הסמוכה למקום מגוריו וירכוש חבילת סוכר. אם הצרכנייה סגורה כרגע, הוא ינקוש אולי על דלת השכנים ויבקש ללוות סוכר.

הרעיון שמנחה אותו הוא, לנסות להשיג את הסוכר מאחרים, שיש ברשותם את המוצר הדרוש לו.

אף אדם בעל חשיבה הגיונית לא ייסע לג'מייקה או לברזיל כדי לקצור קנה סוכר במטעים, ולייצר ממנו בעצמו את הגרגרים המתוקים הללו.

ומה יעשה אותו אדם כאשר חסרה לו, נניח, מעט הכרה בערך עצמו?

בהתאם לחשיבה הצרכנית שאנחנו מורגלים בה, התשובה אמורה לכאורה להיות: ינסה להשיג מאחרים את ההכרה החסרה לו.

זה אמנם מורכב יותר מאשר לגשת לחנות, אבל יש דרכים לעשות זאת. הוא יכול לספר לאחרים על ההישגים שלו, ולצפות למחמאות ("אין כמוך, אתה אדם מדהים"); הוא יכול לספר להם על הכישלונות שלו, ולצפות למחאות ("זה בכלל לא כישלון, עשית עבודה נהדרת!"); הוא יכול לספר להם כמה רע הוא מרגיש עם עצמו, ולצפות לנחמות ("אל תיקח ללב, תראה כמה כולם מעריכים אותך").

האסטרטגיה היא אותה אסטרטגיה –  כשחסר, לוקחים מאחרים.

התוצאות? הו, כאן זה כבר מורכב יותר.

אדם שרוכש סוכר אינו מושפע רגשית מהפעולה הזו. הוא בוודאי לא חש חסֵר או חלש בגלל העובדה שהיה עליו להשיג סוכר ממישהו אחר. זה מקובל, זה נורמלי, זה נכון.

אבל מה קורה כשהמוצר שאותו אנחנו רוצים להשיג הוא לא חומרי, אלא רגשי-מנטלי?

נוצרת דינמיקה שונה לגמרי.

כשאנחנו מנסים להשיג מאחרים הערכה, כבוד, יחס וכל מוצר רגשי אחר – השדר שאנחנו מעבירים אל התודעה שלנו הוא: אני חסֵר. אין לי מספיק. אני צריך שאחרים יתנו לי.

השדר הזה הוא שדר מקטין. הוא הופך את האדם לחלש ולנכה בעיני עצמו.

ואם נעקוב עוד קצת אחרי נתיב השדר, נגלה שהוא ממשיך מהתודעה שלנו אל מערכות היחסים החברתיות שלנו, ושם שוקד לערער אותן.

קשה לפרוח ולהיות מסופקים במערכת יחסים שבה אנחנו נמצאים בצד שמבקש 'תנו לי, אני צריך'.

דינמיקה כזו גוררת, כמעט תמיד, הרגל לחוש תרעומת כשנדמה לנו שלא קיבלנו מספיק, חוסר מנוחה כשאנחנו מנסים להשיג עוד קצת, תחושת מיצוי מהצד השני שנמאס לו להיסחט רגשית, הרגשה של חוסר שוויון ועוד שלל תחושות לא נחמדות מאותה חבורה.

בואו נשנה תפיסה.

האדם המשמעותי לך, איתו אתה מנהל מערכת יחסים, אינו בעל מכולת. לא באים אליו עם רשימה של חסכים וצרכים ומתחילים להעמיס לתוך הנפש מה שחסר בבית.

כדי להצליח ביחסים שלנו עם עצמנו ועם החברה, כדאי לנו לראות את עצמנו בתוך המערכות שבהן אנחנו חיים – כאנשים נותנים. כשאנחנו נותנים לאחרים, אנחנו משדרים לתודעה שלנו את השדר: 'יש לי. יש לי כל כך הרבה, עד שאני יכול לתת משלי גם לאחרים'. זהו שדר לא מודע שמחזק את הערך העצמי, ובעקבות זאת משתנים הדימוי והביטחון העצמי.

והשדר הזה לא נשאר בתודעה. גם הוא, אחרי שמילא את שליחותו, ממשיך אל מערכות היחסים הבין-אישיים שלנו – ומשדרג אותן לבלתי היכר.

כשאנחנו מגיעים לקשר מתוך תחושת עוצמה, מלאוּת ונדיבות, אנחנו הרבה פחות עסוקים בחשבונות, בהתקטננויות, בפגיעות ובכעסים. אנחנו גדולים יותר מכל זה. אנחנו מהווים מקור של עוצמה וכוח הממגנט אחרים אלינו. אנחנו לא צרכני יחס, אנחנו היצרנים.

משהו לקחת לדרך:

אמנם הדרך להיות חזקים היא להעניק לאחרים, אבל נדרשת כאן הערת אזהרה: נתינה היא מחזקת רק כאשר יש לי מספיק גם לעצמי. כאשר אני עצמי נשאר מרוקן וחסר, הנתינה אינה מחזקת. היזהרו ממנה.