הרילוקיישן כיום זמין מאי פעם. האם זה הופך אותנו לפחות פטריוטים?

אנו חיים בתקופה שבה הצהרות על "רילוקיישן" מושמעות בתדירות גבוהה, לעיתים מתוך התרסה ולעיתים מתוך מצוקה. בתקופות של קיטוב חברתי וחילוקי דעות עזים, תמיד יהיו מי שיעדיפו להשאיר את הבלגן מאחוריהם, וללכת למדינה אחרת. רילוקיישן הוא כבר מזמן אופציה זמינה ונפוצה, ולא צריך סיבות דרמטיות כדי לממש אותה. בימינו העולם התכווץ מאד, טיסה ליבשת אחרת כבר יותר דומה לנסיעה ברכבת, קשרים חברתיים יכולים להיות מתוחזקים גם משני עברי האוקיינוס, והרבה אפשרויות תעסוקה מרחוק מציפות את השוק. המונח הקליל "רילוקיישן" החליף את המונח הכבד והמחייב "הגירה". העידן הגלובלי והקפיטליסטי בו אנו חיים, לא רק מאפשר, אלא לעיתים גם מעודד תנועה כזו, בהתאם לשיקולים של כדאיות. אולם, לא מדובר רק בהחלפת ערים לצורך הזדמנויות תעסוקתיות; מדובר בהבנה שהעולם פתוח והגבולות כבר לא מוגדרים.

השינוי הזה בדינמיקה של המעברים הגיאוגרפיים, מוביל לשינוי מעניין באופן שבו בני אדם מתייחסים למולדת שלהם. המילה 'מולדת' בעברית כיום, היא המקבילה של מילה שברוב השפות התרגום המילולי שלה הוא 'ארץ-אם'. כך יש, למשל, motherland באנגלית, mère patrie בצרפתית, או emamaa באסטונית, ולעיתים גם ארץ-אב כמו vaterland בגרמנית. כינויים אלו משקפים את היחס המשפחתי, החם, המובן מאליו, לארץ בה נולדת. כשם ש"משפחה לא בוחרים" כך גם האדמה אליה אתה שייך היא נתון בלתי ניתן לערעור. השיר 'העיר' שהלחין שם טוב לוי מבטא את הרעיון הזה במילים "לא תמצא ערים שונות, לא תפליג בים אחר, העיר תלך תמיד בעקבותיך". אולם, הגלובליזציה שינתה את טיב הקשר הזה למשהו הרבה פחות מחייב, שהמטאפורה המשפחתית כבר לא כל כך הולמת אותו.

העובדה שבשפה העברית לא נמצא ביטוי דומה למונח ארץ-אם אולי אינה מקרית. אף על פי שהדימוי של הארץ כאם המחבקת את בניה, או המצפה לשובם, קיים בתנ"ך, הוא אינו הדימוי המרכזי שבו. הדימוי היותר רווח הוא דווקא של זוג נשוי, על כל המשתמע מכך. כאשר העם גולה מהארץ, היא מכונה "אלמנה", והשיבה שלו אליה מתוארת בתור "משוש חתן על כלה". וכמו שמתבקש ממטאפורת הנישואים, הקשר ביניהם מותנה בתנאים מסוימים. הארץ לא מחויבת להכיל את היושבים עליה בכל מחיר, כמו שדימוי האם רומז, אלא היא עלולה "להקיא" את יושביה, במידה והם לא מקיימים את החוזה הבסיסי איתה (כלומר מנהלים את ענייניהם עליה ביושר, בחסד וברחמים). דימוי הנישואים אולי גם הולם יותר את הסיטואציה העכשווית – אבל בכיוון ההפוך. בני אדם אמנם לרוב חשים חיבה מיוחדת למקום בו הם גדלו, אבל במידת הצורך, יש באפשרותם לפרק את הקשר.

העובדה הזו משנה את טיב היחסים בין אדם למולדת שלו – ולא בהכרח לרעה. ביהדות לא רק שקשר הנישואין ניתן לפירוק, אלא שעצם החוזה שבו מפורטים התנאים לאי-פירוקו – הכתובה – נקרא במעמד הנישואין עצמו כחלק מהחופה. האופציה לפרק את הקשר לא רק קיימת, היא גם מודגשת היטב. יש בזה הבנה עמוקה, שקיומה של האפשרות לעזוב, אינה בהכרח פוגעת בקשר – היא יכולה דווקא להיטיב איתו. היא מונעת מהקשר להפוך לדבר ברור מאליו, ומכניסה לתוכו מימד של בחירה מתמדת. גם היחסים העכשוויים בין אדם למולדת יוצרים מצב שבו עליו לבחון אותה, לראות אותה כמו שהיא, על הטוב ועל הרע שבה, ולבחור בה מחדש. כשם שנישואים אינם יכולים לשגשג על שאננות, גם הקשר של אדם לשורשים שלו עשוי לצמוח דווקא כאשר הוא מטופח באמצעות בחירה מודעת ומחוייבות מתמשכת. יותר מאשר דיון על מגורים ופרנסה, הנרטיב המשתנה על הרילוקיישן משכתב את ההבנה שלנו לגבי מה זה אומר להשתייך באמת.