באמת "הכל רק בראש", או שאני סתם קונה כל סיסמא שאומרים לי?

תארו לעצמכם כמה פשוטים היו החיים שלנו יכולים להיות, אילו הקונפליקטים שלנו היו תיקיית קבצים בוורד.

בתוך התיקייה היתה שורת קבצים, שכל אחד מהם מכיל את דרכי התגובה והפעולה לתרחיש כלשהו: מישהו רב, מישהו בכה, מישהו צחק, מישהו אמר משהו – ואנחנו נצטרך רק לפתוח את הקובץ הרלוונטי. ההנחיות המדויקות כבר יחכו לנו שם.

דמיוני לחלוטין? לא בטוח.

אמנם החיים המציאותיים מעט פחות פשוטים, מכיוון ש'קבצי ההפעלה' שלהם מוגנים בסיסמאות – אבל, למרבה ההקלה, כולנו מכירים את הסיסמאות ויודעים לשלוף אותן ברגע הנכון.

מישהו רב. הסיסמה המבוקשת: "בשביל לריב צריך שניים". הקובץ נפתח. התגובה הנשלפת: "פעם אחרת אל תתנהג אליו כך. תחשוב במה אתה אשם. תתעלם ממנו והמריבה תיגמר".

זהו הרגע הנכון להחליף את המילה 'קבצים' במילים 'דפוסי פעולה', ולגלות שהדפוסים האלה מאוחסנים במוחנו, ושהם נכנסים לפעולה כשאנחנו בוחרים סיסמה: אמירה חזקה, קליטה וקצרה, שהוטמעה ויצרה בנו תפיסת עולם.

עד שלא תתבוננו, לא תאמינו כמה סיסמאות כאלה אכן מנחות את דרכנו.

הורגלנו לחשוב ש:

"הכל בראש שלך".

"אם דלת נסגרת, נפתחת אחרת".

"ילדים קטנים בעיות קטנות, ילדים גדולים בעיות גדולות".

"אם יש רצון יש דרך".

"מי שלא מנסה לא טועה".

וכן על זו הדרך.

כל כך הורגלנו, עד שלעתים נראה לנו שהאמירות הללו הן אמת צרופה, ואנחנו פועלים לאורן בלי פקפוק.

זה נוח לנו. סיסמה מארגנת לנו את החיים נהדר. היא פוטרת אותנו מהצורך להתבונן ברב-ממדיות של החיים, וחוסכת מאיתנו מבוכה. בלי לטרוח, אנחנו כבר יודעים כל מה שצריך לדעת על הגורמים וההשלכות של המצב, ומכאן והלאה פשוט נעבוד לפי התובנות הללו.

אבל, יש כאן מלכודת. והיא לא נובעת מהעובדה שהסיסמאות הן שגויות, כי הן לא. יש בהן גרעין רציני מאד של אמת, לכן אנחנו מאמצים אותן: כי אנחנו מזהים בהן התאמה רבה למצבים שונים בחיינו. כבר השתמשנו בהן בעבר בהצלחה.

הבעיה מתחילה, כמו שאומרת ההלצה, כשאנחנו שוכחים שלא כל מי ששמו הפרטי 'צודק', שם משפחתו הוא 'תמיד'.

המלכודת שבסיסמאות היא שהן טוטאליוֹת, בעוד החיים הם לא טוטאליים. בחיים יש ריבוי של גוונים, וסיסמה אחת – שנונה ומשכנעת ככל שתהיה – לא יכולה להתאים לכל אחד מהם.

כשאנחנו מנסים להתאים אמירה חד-משמעית לחיים רבי-משמעויות, התוצאה עלולה להיות כואבת. אנחנו עלולים להאשים או להרגיש אשמים במריבה, גם אם יש בה צד אחד שנהג כשורה, והבעיה נעוצה בפרובוקטיביות של האדם שממול - רק כי ידוע לנו ש'בשביל לריב צריך שניים'.

אנחנו עלולים להרגיש עלובים כשמשהו לא תקין בחיינו, מפני שברור לנו ש'הכל בראש שלנו'. כתוצאה מאמונה מלאה באמירה הזו, אולי ננסה לנקוט בצעדים של שכנוע עצמי ואימוץ זווית ראייה לא ריאלית כדי לשנות את מה שבראש שלנו – בזמן שעלינו לטפל במציאות האובייקטיבית ולא בנו.

יהיה זה צעד חכם מצדנו לנסות לזהות מתי אנחנו ממהרים מדי לחרוץ דעה, פרשנות ותגובה - ואז לבדוק מהי הסיסמה שמפעילה אותנו כעת, ולאבחן אם היא באמת נכונה לסיטואציה. סיסמתנו תהיה: "חץ אחד לא יכול לפגוע בכל המטרות".

וגם הסיסמה הזו לא תהיה נכונה תמיד, כמובן.

משהו לקחת לדרך:

כאשר אתם מבחינים שכרגע אתם מוּבָלים על ידי סיסמה מסוימת חפשו סיסמה אחרת שסותרת אותה. סביר להניח שתמצאו כיוון, שכפי שאמרנו, סיסמאות אינן אמת.

כעת, כשיש בפניכם שני היגדים מנוגדים, תוכלו לבחור מה מתוכם מתאים לשימוש בסיטואציה הנוכחית.

ייתכן שהבחינה הזו תגלה לכם שאף אחת מהסיסמאות אינה נכונה, ושאתם יכולים להתאים לסיטואציה הזו סיסמה אישית. זכרו שגם הסיסמה שניסחתם בעצמכם לא תהיה נכונה תמיד.