מי היה הראשון בהיסטוריה שחשב על הקמת האו"ם?

עם תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהתבררו עומק הזוועה וגודל ההרס שהמיטה המלחמה, כתב רבי כלפון הכהן, הרב של חצי האי ג'רבה שבתוניסיה, את הקינה הזו:

"קול דמי בני האדם הנרצחים במלחמה העולמית, קול דמי הנפצעים במלחמה העולמית, קול אלמנותיהם ויתומיהם כהנא וכהנא, קול המתמוגגים ויורדים מנכסיהם עשר מעלות אחורנית בתגרת המלחמה העולמית... ואשר לב בשר לו ולא הקפיא לבבו כמו אבן עיניו אגלי דמע תזולנה על צרותיהם של העשוקים האלה ודמעותיהם תמסנה את כל יצורי גוייתו".

רבי כלפון ממשיך ומספר, שמאז תחילת המלחמה, החל להגות תוכנית לנחיצותו של מוסד בינלאומי שידאג לשלום העולם, וימנע הישנותן של מלחמות כאלה: "נחוץ מאד מאד להיות בעולם מקום מיוחד אשר בו יהיה ועד בית דין כללי לכל העולם כולו". רבי כלפון מפרט תוכנית סדורה לאותו "בית דין כללי", שיהיו בו נציגים מכל העולם, שיש לו "צבא כללי", "מטבע כללי", וכדומה, והוא ישגיח על כל הנעשה.

חזונו של רבי כלפון, הצטרף לחזונותיהם של שוחרי שלום רבים שהזדעזעו מהמלחמה. באותו זמן ממש, תוכנית דומה החלה רוקמת עור וגידים בין ראשי המעצמות סביב שולחן הדיונים. תוכנית, שבסופו של דבר, הולידה את הארגון הבינלאומי, שבהמשך הפך להיות 'האומות המאוחדות', או בקיצור - האו"ם. החזון של רבי כלפון משקף את העובדה, שיהודים רבים לקחו חלק בתהליך בניית ארגון הגג הבינלאומי הזה במשך השנים, אבל התהליך לא התחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה, אלא הרבה לפני כן.

חזון השלום העולמי נהגה לראשונה בפינה נידחת במזרח התיכון לפני קרוב ל-3,000 שנה בהרי ירושלים. הנביא ישעיהו חי בתקופה רבת תהפוכות במזרח התיכון ובגורל עם ישראל, שהיה נתון תחת מתקפותיה של ממלכת אשור, המעצמה האזורית היהירה והבוטחת. בזמן שכל עמי המזרח התיכון עסקו במאבקים בלתי פוסקים, התנבא ישעיהו לא רק על שלום לאומי או אזורי, אלא על שלום עולמי:

"וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו, ב, ד).

חזון יוצא דופן זה נשאר תלוי ועומד באוויר במשך מאות שנים, כאידיאל גבוה שעדיין לא הגיע זמנו להתממש.

נקודת הציון הבאה בתהליך עוברת דרך הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1724-1804), שנחשב לראשון שניסה להוריד את החזון הזה לפסים מעשיים. בספרו 'לשלום הנצחי' הוא כתב על הצורך בארגון גג שיסדיר את המאבקים בין מדינות ויביא לקץ המלחמות העולמיות. הוא מפרט אילו מחויבויות תיאלץ לקבל על עצמה כל מדינה כדי שחזון כזה יתממש.

בשנים שבאו אחרי כן מדינאים ופילוסופים המשיכו לפתח את הרעיון, עד שבסופו של דבר, הארגון הוקם רשמית לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, עדיין לא היה ברור מהו תפקידו ומה הן סמכויותיו. אחת הפרשיות המעניינות בהקשר הזה היא סיפור חייו של רפאל למקין, שניסח את החוק האוסר על רצח עם (ג'נוסייד).

למקין (1900-1959) נולד בבלארוס (אז תחת האימפריה הרוסית), וגדל במשפחה יהודית. הוא למד משפטים בגרמניה, ועבד כעורך דין בפולין. ב־1941 נמלט מאירופה מפני הנאצים והיגר לארצות הברית. משפחתו נספתה בשואה במהלך המלחמה. בארצות הברית הקדיש את מיטב זמנו ומחקריו לנושא של רצח עם מנקודת מבט משפטית, וחקר עשרות מקרים כאלה בהיסטוריה המודרנית. בסופו של דבר, מחקריו אפשרו לו לנסח את החוקים נגד רצח עם – חוקים שהיוו את הבסיס להעמדה לדין של הנאצים במשפטי נירנברג. בהמשך הגדרתו לג'נוסייד קיבלה הכרה רשמית במסגרת "אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם" של האומות המאוחדות.

למרות החשיבות של הרבה הארגון, ישנה ביקורת רבה על האו"ם. אם אפשר לזקוף לזכותו שורה של הישגים, הרי שפעמים רבות הוא מגלה אזלת יד. כך במקרה של מלחמת רוסיה-אוקראינה שמתרחשת מול עינינו. למרות ההתנגדות הנחרצת של רוב גדול באו"ם לפעולותיה של רוסיה, אין באפשרותו למנוע את המלחמה.

ישנה גם ביקורת כלפי האו"ם בישראל ובמדינות אחרות, לפיה הוא נוהג עמהן בחוסר צדק. כמו ליהודים ברחבי העולם, גם למדינת ישראל בראשיתה היה יחס אוהד כלפי האו"ם, הרבה בזכות הכרזתו על הקמת בית לאומי לעם היהודי ברוב קולות. אולם, עם השנים, חלה התדרדרות ביחסים.

למרות זאת, גם כשהמצב לא פשוט, בעיני חשוב לא לשבור את הכלים, כיוון שלארגון הזה יש חשיבות שחורגת מגבולות הכאן והעכשיו. כבר היו תקופות שבהם היחסים היו בשפל עמוק יותר, כמו בימים שהתקבלה באו"ם ההחלטה "ציונות היא גזענות" (1975), שמדינת ישראל הצליחה לבטל בסופו של דבר, בתבונה ובנחישות, בלי לשרוף את הגשרים.