מנסים לפתור בעיה ולא מצליחים? הפתרון הוא להפסיק לנסות

קורה שאדם יושב לפתור סודוקו בעיתון הבוקר, ומגיע למבוי סתום. בכל שורה וטור אורבת ספרה שחוסמת אותו, והוא לא מצליח למצוא שום דרך להוסיף אף תו ללוח העוין. הוא משליך את העיתון הצידה בתסכול ופונה לעסקיו. בערב הוא רואה את העיתון הזרוק, ואומר לעצמו שכדאי לתת עוד צ'אנס לדבר הזה. ופתאום – בום! מספיק מבט אחד, והפתרון קופץ לו מול העיניים. איך מתרחש הקסם הזה? מדענים מסבירים שזה בשל תופעה שנקראת 'אינקובציה' - אחד משלבי התהליך היצירתי במודל הקלאסי, שתיאר ב־1926 הפסיכולוג גרהם וולס (Graham Wallas). בשלב זה המידע מעובד דרך תהליכים לא־מודעים, שאת קיומם הוכיחו כמה ניסויים מרתקים. בניסויים אלו לקחו שתי קבוצות ונתנו להן לעבוד על אותה בעיה. לאחת נתנו לעבוד על הבעיה באופן רציף, ולשנייה נתנו הפסקה ארוכה באמצע. התוצאות המפתיעות הראו, שבממוצע, שתי הקבוצות פתרו את הבעיה באותו פרק זמן. המסקנה היא, שיש רגע מסוים בתהליך היצירה, שבו המאמצים המודעים כבר לא ממש מוסיפים לתהליך, וצריך לתת ללא־מודע לעשות את שלו.

את תהליך האינקובציה תיאר כמה שנים קודם לכן, בדרך ציורית, הרב הראשי של בגדד, רבי יוסף חיים (1861־1909. מכונה גם 'בן איש חי' על שם ספרו). הוא כתב את 'משל השושנה', שמתאר את התהליך ונותן לו הסבר מעניין. הוא מסביר ששכל האדם הוא כמו שושנה - "שיש בה עלים הרבה זה על גב זה, ולעת ערב תמצא אותה סתומה (=סגורה), שכל העלים הם נקבצים ונצמדים יחד ושוכבים זה על גב זה, והרי היא כולה גולם אחד. אך, בעבור עליהם הלילה, לעת בוקר תתפתח (=תיפתח), ויתפרדו ויתבדלו העלים זה מעל גב זה, ומה שהייתה נראית גולם אחד, הנה עתה נראית חלקים רבים".

באותו אופן גם שכל האדם מתנהג, כאשר בא לפניו איזה עניין לדון בו, וכך הוא ממשיך: "בתחילת ראייתו (את) העניין, הנה שכלו הוא גולם אחד, לכן במושכל הראשון (=במחשבה ראשונה), ישפוט ויחליט בו אופן אחד דווקא. אך, אחר עבור זמן מה, יתפרדו חלקי השכל, ויראה לו אופנים חדשים באותו הדין שבא לפניו. שאפשר שכל חלק מחלקי שכלו, ישפוט לו אופן מחודש. לכן, אין לו לאדם לגמור ולפסוק הדין תכף במושכל הראשון, שאז שכלו באותו דבר הוא עודנו גולם אחד, ובוודאי לא ישפוט ולא יחליט אלא על אופן אחד [...], אלא יתמתן בדבר ויעבור עליו זמן מה, שיתפתחו חלקי שכלו ויוליד לו חדשות".

כמו השושנה שחלקיה נפתחים לאט, גם שכל האדם מצומצם בהתחלה, כשבאה אליו בעיה, וחלקיו נפתחים אט אט, ומעניקים תובנות חדשות לבעיה הנידונה.

על אף שהאינקובציה היא תהליך לא מודע, אין זה אומר שאי אפשר לייעל אותו. אמנם אי אפשר להתערב בו באופן ישיר (הרי זה כל הקטע שלו), אבל אפשר ליצור סביבה ותנאים מתאימים, שיאפשרו לגלגלים להתגלגל טוב יותר. אינקובציה פירושה בעברית דגירה, וכמו שצריך לתת לביצים טמפרטורה נכונה כדי לבקוע, כך כדאי ליצור תנאים נוחים ומתאימים לתהליכים הפנימיים.

הנה 4 עצות ליצירת תנאי דגירה אופטימליים:

ראשית, לפני הדגירה צריך להטיל את הביצים. כלומר, צריך להבין את הבעיה ולנסות למצוא לה פתרון. אדם לא יכול פשוט להיתקל בבעיה, לשים אותה בצד, ולקוות שהפתרון יצוץ מאליו יום אחד. הוא צריך קודם לנסות להפעיל את מוחו, להשקיע משאבים שכליים, ולנסות לפתור את הבעיה בעצמו. כך הוא סופג את הבעיה אל התודעה שלו, ואז היא יכולה להבשיל שם, גם כשהוא עוזב אותה.

שנית, כדאי ליצור סביבה שנותנת לאדם שקט, השראה והסחת דעת. להרבה אנשים יש מקומות שעוזרים להם לחשוב, שפותחים להם את הראש, או שמחברים אותם לעצמם. בית קפה אהוב, חורשה יפה, או אדם שכיף לדבר איתו בארוחת צהריים – מנוחות אפקטיביות במקומות כגון אלה במהלך העבודה או היצירה, הן חיוניות ומועילות לדגירה הפנימית.  

שלישית, חשוב לישון טוב. זו עצה כללית שנכונה בכל מקרה, אבל יש לה חשיבות מיוחדת בהקשר הזה. שינה היא אחד ממוקדי האינקובציה החשובים ביותר. לא סתם אנשים אומרים 'אני צריך לישון על זה'. לא סתם הרבה אנשים מדווחים שבבוקר צצים להם במוח תובנות חדשות לגבי סוגיות שהעסיקו אותם אתמול. בשינה חלקים שונים ומגוונים במוח נדלקים, ותהליכים של עיבוד מידע מתרחשים באופן אחר מאשר ביום.

לבסוף, כדאי לשתף אנשים אחרים ולהתייעץ איתם. גם זו עצה כללית שטובה תמיד, אבל מקבלת חשיבות מיוחדת בהקשר הזה. חברים יכולים לעזור בפתרון הבעיה, אם יחשבו בעצמם על כיוון שלא חשבנו עליו. בנוסף, השיחה איתם גם מזרזת תהליכי עיבוד מידע בתוכנו. כשאנו מתייעצים עם אחרים, הרבה פעמים אנחנו עצמנו חושבים בצורה יותר יצירתית. האוזן הקשבת והמעורבות שלהם יכולות לזרז את פתיחתם של עלי השושנה, ולגרות את היצירתיות שבתוכנו.